השר אופיר סופר אומנם אינו נמנע עם השרים בעלי הפרופיל התקשורתי הרועש ביותר, ולרוב לא תמצאו ציטוטים שלו בהדלפות שיוצאות כל הזמן מדיוני הממשלה, אך יחד עם זאת מתחילת המלחמה הוא נאלץ להתמודד עם שלוש חזיתות קשות במיוחד.
סופר, תושב המושב טפחות שבמועצה האזורית מרום הגליל, שומע מדי יום את הדי ההפגזות של חיזבאללה. חלק בלתי מבוטל מהמועצה האזורית שבה הוא גר פונה במהלך המלחמה, וביתו נמצא כמה קילומטרים דרומית למירון, אחד היעדים המטווחים ביותר בגזרה הצפונית. תושבי המושב טפחות נשארו בבתיהם.
לפני 4 חודשים נפתחה לשר סופר חזית התמודדות חדשה. בנו, קצין בסיירת צנחנים, נפצע פעמיים בתוך חודש בקרבות ברצועת עזה. "מצבו הולך ומשתפר", אומר השר סופר בריאיון ל'בשבע' השבוע. ואם החזיתות האישיות לא מספיקות, מתמודד השר סופר עם אחד האתגרים המורכבים ביותר שיש לממשלה הנוכחית.
בימי שגרה, משרד העלייה והקליטה נמצא הרחק מהעין הציבורית. גם בתקופת המלחמה מדובר במשרד שלא זוכה לתשומת לב מרובה. בפועל, בעקבות האנטישמיות הגואה בכל רחבי מדינות המערב, שר הקליטה נאלץ להתמודד עם צפי לגלי עלייה מהגדולים שידעה ישראל, וכל זה בתקופת אחד המשברים הקשים שידעה המדינה.
"אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מורכבת מבחינת העם היהודי בעולם וכמובן מבחינתה של מדינת ישראל", הוא אומר. "רק השבוע ראינו את ההחלטה השערורייתית של התובע בהאג. זאת פשוט אנטישמיות צרופה. אנחנו יודעים מה היה כאן בשבעה באוקטובר, ואנחנו יודעים איך צה"ל נלחם. אם אלה התגובות של העולם אחרי הזוועות שנעשו כאן על ידי חמאס, אין לנו מה לצפות ליותר מדי מהמדינות השונות. לצערי זה העולם שאנחנו צריכים לחיות בו, ואנחנו צריכים לדעת להתמודד איתו".
זה יהיה נכון לומר שאנחנו חוזים במתקפות האנטישמיות ביותר מאז ימי השואה?
"אני לא יודע לעשות את ההשוואות האלה, ואני גם לא מתיימר להסביר מאיפה האנטישמיות הזאת נובעת, אבל זה בהחלט מצב מחריד. אנחנו רואים גילויי אנטישמיות כלפי יהודים בכל מקום, אחרי שבשבעה באוקטובר נשים נאנסו ותינוקות נשרפו חיים. אלה זוועות ושיטות פעולה שלקוחות מימי השואה, גם אם בהיקפים הרבה יותר נמוכים. כל זה קורה עשורים ספורים אחרי השואה. זאת מראה מאוד כואבת לכל יהודי שקם בבוקר. לכן אני גם מציע לכל אחד לא לנסות לומר שלו רק היינו מתנהגים אחרת זה לא היה קורה. אין שום מקום להשוות בין מה שעשו לנו למה שישראל כביכול עשתה, בטח בהשוואה לשאר העולם".
מי שבעיקר חווים את האנטישמיות הזאת הם אנשי יהדות התפוצות. לישראל, במצבה כיום, יש בכלל איך לעזור להם?
"לפני הכול חייבים לומר שההתגייסות של יהדות העולם למען ישראל בכל החודשים האחרונים היא מדהימה. גם צעדות התמיכה ברחבי העולם, גם משלחות הביקורים כאן בארץ. רק לפני שבועיים, כשביקרתי חיילים פצועים בסורוקה, נפגשתי שם במקרה עם משלחת שהגיעה מארצות הברית. לפני חודשיים הייתי בברוקלין, וישבתי שם עם שורה ארוכה של אישים יהודים, כולם או בדיוק חזרו מביקור בישראל או שהם עומדים להגיע לכאן. הם מרגישים שייכות לעם היהודי, ורצון לתמוך ולסייע ככל יכולתם למדינת היהודים. ואחרי ההקדמה הזאת, צריך לומר שבהחלט ישראל יכולה לעשות הרבה וצריכה לעשות הרבה יותר. זה אגב לא קשור רק למלחמה, זה נכון גם בלי קשר לאירועים האחרונים".
כמו מה למשל? כי אנחנו יודעים שלפני המלחמה, ובכל השנים האחרונות, הייתה תחושה שיהדות התפוצות מתרחקת מאיתנו.
"זה לא סוד שיש פערים גדולים בין הקהילות. אבל זה לא אומר שבגלל זה אנחנו צריכים לוותר על הקשר שלנו עם יהדות העולם. אנחנו רואים בחודשים האחרונים כמה הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בכל מקום שהוא הדוק, גם אם כל הצדדים מעוניינים בכך וגם אם לא. בסופו של דבר מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי, אלה שגרים כאן, ואלה שגרים בחו"ל ורוצים קשר טוב והדוק עם מדינת ישראל. זה הבית של כולנו. לכן מהיום הראשון שבו נכנסתי לתפקיד חשבתי שבתוך הדברים החשובים שאנחנו צריכים לעשות, צריך להדק את הקשרים של שרים וגורמים ישראליים רשמיים עם ראשי הפדרציות היהודיות ברחבי העולם, מיזמים משותפים, פרויקטים שיעזרו לתחושת החיבור והשייכות הזאת. לקשר הזה יש חשיבות ערכית ואסטרטגית כאחת".
מחלוקת בלי התלהמות
כשסופר מדבר על החשיבות האסטרטגית של הקשר עם יהדות התפוצות, הוא מתכוון לכך שלקהילות היהודיות ברחבי העולם, במיוחד בארצות הברית, ישנה השפעה רחבת היקף על המדיניות הציבורית והממשלתית. הדוגמאות הבולטות לכך בחודשים האחרונים הן הפסקת התרומות של מיליארדרים יהודים לאוניברסיטאות אמריקניות שבהן יש גילויי אנטישמיות, וכמו כן הפסקת תמיכה כלכלית והצהרתית בממשל הדמוקרטי של הנשיא ביידן, נוכח התנהלותו בחודשיים האחרונים.
"אנחנו רואים כמה הנוכחות של גורמי האסלאם הקיצוני במדינות רבות במערב אירופה, כדוגמת צרפת, משפיעה על הפוליטיקה והמדיניות של אותן מדינות. לתמיכה נגדית של יהדות התפוצות יש משקל נגד אפקטיבי מאוד לאותה מערכת לחצים מוסלמית שמופעלת במערב", הוא מפרט.
הזכרת את צרפת, ורק השבוע התפרסם סקר על פיו ישנה עלייה של 500 אחוזים ברצון לעלות לישראל מאז פרוץ המלחמה. תופעות דומות אנחנו רואים גם במדינות כמו ארצות הברית ובריטניה. ישראל ערוכה לקלוט גל עלייה כל כך גדול, בזמן שהיא נמצאת במציאות כלכלית מורכבת וכשחבל ארץ שלם לא מיושב כיום בגלל הירי מלבנון?
"המצב אכן לא פשוט, ואי אפשר להקל ראש בזה. בפועל אין לנו מפונים שגרים ברחוב או באוהלים, תודה לאל. זה לא אומר שהמציאות של מגורים במלונות או בדירות נופש היא מציאות הגיונית, אבל זה כן אומר שישראל יודעת למצוא פתרונות. ומעבר לזה, אנחנו מדינה שיודעת להתמודד היטב עם גלי עלייה בשעת משבר. מה שכן, בשנה וחצי האחרונות בנינו תוכניות ייעודיות לעידוד עלייה ולקליטה של יהודי מערב אירופה ואמריקה. במשך שנים הזנחנו את הזירה הזאת, מתוך מחשבה שאין לישראל מה למכור ליהודים שחיים במדינות שלא פעם יש להן מעמד כלכלי מתקדם מישראל. אלה תוכניות שלא נולדו בעקבות המלחמה, אלא באו לעולם לפני כן. זה מאוד עוזר לנו בהתמודדות מול המציאות החדשה שבה אנחנו נמצאים".
סופר, כאמור תושב הגליל, מתגורר סמוך למירון שמותקפת שוב ושוב. כשמדברים איתו על המצב הבלתי נתפס ששורר בזירה הצפונית, הוא מדבר על כך מניסיונו האישי. "השיח עם אשתי הבוקר היה אם גם היום יהיו הפגזות או לא. חלק גדול מהשירותים החברתיים שלנו אנחנו מקבלים מאזור מירון. זאת מציאות מאוד קשה, אבל אנחנו חייבים ללמוד לחיות גם במצב כזה. אסור לנו לקדש אותו, אבל עלינו לדעת להתמודד גם איתו".
איך הגענו למצב הזה שבו חבל ארץ שלם נטוש?
"כשאנשים מדברים על הקונספציה, אני חושב שקודם כול צריך לדבר על הקונספציה החברתית־תרבותית. האם אנחנו מסוגלים לקום ולהשכים להרוג את מי שמאיים עלינו, או שאנחנו מעדיפים לחכות; האם אנחנו יודעים לזהות מהם האיומים שיש עלינו ולהבין מה המשמעות של טיפול בהם בזמן מסוים ושל טיפול בהם רק לאחר דחייה ארוכה. בסוף אנחנו נהנים לחשוב על עצמנו כמעצמה, וביחס לגודלנו אנחנו אכן מעצמה. אבל אנחנו עדיין מדינה קטנה שצריכה לחשוב כמו אנדרדוג. אנחנו צריכים להתנהל בתחכום, ואנחנו לא מרבים לעשות את זה. קח למשל את סוגיית חיזבאללה. לו היינו חושבים כמו אנדרדוג שצריך לנצל הזדמנויות, היינו מטפלים ומסירים את האיום הזה בזמן שהם היו שקועים במלחמה בסוריה. אבל לא עשינו זאת, וקיבלנו ארגון עם עוצמות בלתי נתפסות שמכוונות נגדנו. ככה הגענו למצב שבו אנחנו היום, ואני לא רואה שום דרך מלבד אופרציה צבאית שתשנה את המצב".
חוסר ההבנה הזה נובע מהחשש לצאת למתקפות כשנוח לישראל?
"הוא נובע מהרבה דברים, בעיקר חברתיים. בשביל לחשוב בצורה הזאת צריך שורשים של חוסן לאומי, אמונה בצדקת הדרך, ציונות עמוקה. אלה דברים שצריכים להיות על סדר היום של מדינת ישראל, וזה מתחיל בחינוך. השאלה היא אם מה שמעניין אותנו זה רק חמש יחידות פיזיקה או אנגלית, או שיש לנו עוד הרבה דברים נוספים שאנחנו רוצים להטמיע בתוך החברה הישראלית כך שהיא תהיה חברה חזקה יותר. זה כמובן גם מתבטא בכמה צעירים מתגייסים ולאן".
לכאורה המלחמה מוכיחה שלמרות כל האזהרות, אין שום בעיה בציבור הישראלי בנושא. ההתגייסות הייתה מעל ומעבר. ישראלים חזרו מכל העולם כדי להתגייס.
"לא רק ישראלים, גם מאות יהודים עשו עלייה במיוחד בשביל להתגייס לצה"ל. והבעיה שלנו מעולם לא הייתה תוך כדי אירועים קשים ואסונות. שם תמיד ידענו להתגייס. השאלה מה אנחנו עושים בתקופות של שקט. בחלקים האלה אנחנו לא טובים. אנחנו מנהלים שיח מאוד מפלג, כזה שרודף אחר טראפיק ברשתות החברתיות בשביל לגרוף קולות. זה נכון גם למציאות שאנחנו נמצאים בה עכשיו. אנחנו יכולים לנהל שיח של האשמות עד מחר, אבל איך זה מקדם אותנו הלאה? בסוף אנחנו מדינה שכולה, ואנחנו עכשיו צריכים לבחור אם אנחנו מנסים לקום מזה ולהיבנות מחדש או להישאר שקועים בתוך האבל הלאומי והמריבות שמלוות אותנו, ואנחנו רואים אותן כבר כיום".
יש פה מחלוקות אמיתיות.
"ברור, אבל השאלה היא איך אתה מנהל אותן. אם אתה מנהל אותן בצורה רצינית או בצורה מתלהמת. ולנו, לנבחרי הציבור, יש חלק מאוד משמעותי באירוע הזה. כשאתה רואה כל הזמן הדלפות מישיבות הממשלה והקבינט, אתה מבין שלא מתנהל פה דיון רציני על עמדות, אלא אירוע פופוליסטי. ואם לא נדע לתקן את השיח, מצבנו יהיה נוראי. כי זה לא משנה מה האמת, אלא מה האויב חושב עלינו, וכשהוא רואה מדינה מפולגת, הוא רואה הזדמנות לתקוף אותנו".
אתה מצליח להבין איך הזעם הציבורי מנותב דווקא אליכם?
"אנחנו צריכים שהדברים שלנו יישמעו. אנחנו צריכים לדעת להציג אותם לציבור, אנחנו צריכים לומר אותם כמו שצריך, אנחנו צריכים לדעת מתי לומר אותם. אפשר להגיד שצדקתי, אבל מה הלאה? איך זה מקדם אותי הלאה? עובדתית מדינת ישראל כשלה, ממשלת ישראל כשלה, וזה כישלון של עשרות שנים שאפשר את צמיחתן של אותן מפלצות. אלה העובדות, עכשיו מה עושים הלאה? איך מתקנים את הכשלים ואת מה שצריך לתקן? בשביל לעשות את כל זה, צריך לדעת איך לשכנע את הציבור ברעיונות שלנו".
הזדמנות לפתרון
את סופר מכעיסה מאוד התנהלות שהוא רואה כפופוליסטית. כך למשל הוא מתייחס לאולטימטום שהציב בני גנץ במוצאי השבת שעברה, באיומו לפרק את ממשלת החירום. "בני גנץ קיבל החלטה שהוא פורש מהממשלה. עכשיו הוא מחפש את האליבי לשם כך. הוא בחר שלוש סוגיות, שתיים מהן ציניות ברמה כואבת, ואיתן הוא ינסה להתגלש החוצה מהממשלה. שתי הסוגיות הראשונות הן החטופים והיום שאחרי, שזאת פשוט ציניות לשמה. הסוגיה השלישית היא חוק הגיוס, שזה אומנם פחות ציני, אבל גם פה יש התנהלות שכל מטרתה היא רווח פוליטי ויציאה מהממשלה".
כיצד אתה רואה את זה? כי מה שהציבור רואה זה שהממשלה מנסה להעביר עוד חוק גיוס שנראה בדיוק כמו כל הקודמים.
"גנץ מכיר את הסוגיה של חוק הגיוס כנראה יותר טוב מרוב האנשים שמדברים עליה. עבודת המטה בנושא החלה במהלך כהונתו כשר הביטחון, היא המשיכה אצל גלנט ובליווי של יולי אדלשטיין כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון. מדובר בשלושה אנשים עצמאיים ובסוגייה הזאת גם מאוד ענייניים. פוליטית נוצרה כאן קונסטלציה שתאפשר סוף סוף להתחיל ולפתור את האירוע הזה, כי כשהחרדים לא בקואליציה אי אפשר להעביר חוק גיוס, כשהם בתוך הקואליציה הם מקבלים כל מה שהם רוצים. עכשיו אנחנו במציאות אחרת. אם גנץ באמת היה רוצה לפתור את סוגיית הגיוס, הוא היה צריך דווקא עכשיו להישאר בפנים כדי לקדם את התהליכים שכבר יצאו לדרך. אבל במקום זאת הוא מעדיף לגרוף רווח פוליטי".
לממשלה בלעדיו, בזמן הזה, יש בכלל לגיטימציה להמשיך?
"צריך להסתכל על האלטרנטיבות. הליכה לבחירות עכשיו היא הקפאת התהליכים לעוד חצי שנה ואולי אפילו יותר. איך בדיוק ננהל מלחמה ככה? איך נחזיר את החטופים הביתה? איזו עסקה נוכל להשיג? איך נתמודד בחזית הצפונית? צריך להבין מה המשמעות של הקריאה ללכת לבחירות עכשיו, ומה בדיוק ההשלכות של הכיוון שהפוליטיקאים שמקדמים אותה גוררים אותנו אליו. זה מגוחך להפסיד במערכה אבל לנצח בפוליטיקה".