לא תונו איש את אחיו

איסור ההונאה היום חמור מתמיד, בעידן של כפר גלובלי בו Fake news הפך לנחלת הכלל. שמירה מהונאת דברים ודאי תקל על שיבת העם לאחדות מליאה, דוגמת הלכידות מעוררת ההשראה הקיימת בשורות לוחמינו, לא מעט בזכות העדר פלאפונים בחזיתות.

'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם' - במקח וממכר קיים הבדל, בין אונאה עד שתות [יותר משישית] ממחיר השוק, הונאה בדיוק בשתות [יותר ממחיר השוק], והונאה מעל שתות ממחיר השוק, שבה בטל המקח מעיקרו. Void.

ספר החינוך מסביר באופן נפלא - שדעת הבריות היא שלא לסבול אונאה יתירה במקח. וזהו דבר שהשכל מעיד עליו, ואלמלא נכתב, דין הוא שייכתב. שאין ראוי לקחת ממון בני-אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחוננו האלוקים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה, בדרך הזאת, תועלת. כי כמו שהוא לא יונה אחרים, גם אחרים לא יונו אותו.... ונמצא שהדברים שווים לכל, ושהיא תועלת רבה ביישובו של עולם, וה' ברוך הוא לשבת יצרו.

דרשו בגמרא בבא-מציעא , כשהוא אומר 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים, [למה כוונת הפסוק האומר] 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'? - באונאת דברים.

ומהי הונאת דברים? שלא יאמר אדם לחברו דברים שיכאיבוהו או יצערוהו, או יביישוהו, או יבהילוהו. לאונאת דברים אין שיעור כמו באונאת ממון. הונאה זו אסורה תמיד. לא בדרך רגילה, לא בדרך עלבון או עוגמת נפש. וחמור שבעתיים אם עושה זאת בפני רבים, שהרי כדברי המשנה באבות [ג,יא] המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לדוגמה, אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'. ולא יאמר לתגר, למוכר, 'כמה עולה חפץ זה?', כשהוא כלל לא מעוניין לקנות.

ואומר ספר החינוך, ששורש המצווה הוא לתת שלום בין הבריות. וגדול השלום, שבו הברכה מצויה בעולם. ומנגד, קשה היא המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה. וראוי להיזהר אפילו ברמז דבריו, שלא יהיה נשמע חרוף וגידוף לבני אדם, כי התורה הקפידה מאוד באונאת דברים. עד כדי כך, שאומרת הגמרא בבא מציעא , שגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, כי אונאת ממון ניתנת להשבה לעומת אונאת דברים שאינה ניתנת להשבה.

זו פוגעת בממון חברו אך זו פוגעת בגוף חברו. רק באונאת דברים נאמר 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם', כי הקב"ה יודע כוונת כל פסיעותיו וכל רמיזותיו של האדם. לא זו אף זו, ממשיך ספר החינוך, אף ילדיו הקטנים, ראוי להיזהר שלא להכאיב להם בדברים, יותר מדאי, אלא רק מה שצריך כדי שיקחו מוסר. ומי שיקפיד לא לצערם, ימצא חיים, ברכה וכבוד.

עם זאת, אין במשמע שאין כלל להגיב ולענות למי שמצערו, שאי אפשר לו לאדם להיות כאבן שאין לה הופכים, באופן שבשתיקתו יהיה כמודה על כל החירופים וגידופים שספג. כי באמת התורה לא תצווה שהאדם יהיה כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו. ואשרי מי שיכול להיות מהנעלבים שאינם עולבים, מהשומעים חרפתם ואינם משיבים. עליהם אומר הכתוב: 'כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'. [שופטים ח,לא].

אך יש ואדם גורם אונאת דברים לעצמו. רבי מנחם מנדל מרימינוב הורה לפני פטירתו לבניו ולגדולי תלמידיו למנות אחרי פטירתו את רבי צבי הירש, שהיה משמשו, לממשיך דרכו בהנהגה. לאחר פטירתו. אומר רבי צבי הירש, לכאורה קשה, הרי כבר בפרשת קדושים הזהירה התורה בפסוק 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'. אם כן לשם מה נאמר פעמיים?

אלא אומר הוא, בירורם של דברים כך הוא: יש מעשים שנדמים לו לאדם כמצוות, אך לאמיתו של דבר הם מעשי היצר הרע, שאוחז את עיניו של האדם ומלביש את העבירה בבגדי בד, בגדי קודש... לכן באה התורה ומזהירה אותנו להשגיח על המידות, הדק היטב, ולשמור על כל תנועה קטנה וקלה שאנו עושים כאילו לשם מצוה ולשם שמים, כך שתהא נעשית אמת לאמיתה. וזה מה שכתוב בפרשתנו 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', אל תקרי עמיתו, אלא אמיתו [באלף] , שלא יונה ולא ירמה איש את האמת שלו...

הרב'ה מקוצק בחדות לשונו, אמר זאת כך: 'אל תונו איש את עמיתו' הרי זוהי מצוה מפורשת בתורה, ואילו מידת חסידות היא לפנים משורת הדין, 'אל תונה את עצמך'. האלשיך הקדוש הוסיף, אפילו מי שאחיך הוא ברמאות, אסור לך להונות אותו. ובאמת להתפרנס ללא כל אונאה הוא אתגר לא פשוט, כך אמר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לאשתו הרבנית שהתלוננה כי אין הוא מביא פרנסה כראוי וכפי שהתחייב בכתובה. תשובתו הייתה שאכן התחייב, אך התחייב לפרנס בקושטא=באמת, ופרנסה באמת, בלי שקר ואונאה אינה קלה כלל ועיקר...

רש"י לומד מפסוק זה, שלא ישיא אדם לחברו עצה שאינה הוגנת. אך זה מעט קשה, שהרי בפרשת קדושים למדנו שבמקרה שכזה עובר האדם על לאו אחר, על ' וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' , לאו דווקא עיוור, אלא עיוור בדבר.

עתה, בהתקרב חג השבועות, בה נקרא את מגילת-רות, ראוי לזכור שחסה התורה ביתר על הגר והגיורת, ואונאתן, חמורה בהרבה מאונאת ישראל. כלפי הגר חלה חובת רגישות וזהירות יתירה מפני אונאה, עד כדי כך שהמאנה את הגר בממון, עובר גם על אונאת דברים כלפיו, כי ביחס אליו ציותה התורה 'וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'. ועובר הוא לא בלאו אחד אלא בשלשה לאוין. כדברי הרמב"ם בהלכות מכירה [י"ד, טו]: כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים, עובר בשלשה לאוין... משום 'לא תונו איש את עמיתו', ומשום 'לא תונו איש את אחיו', ומשום 'וגר לא תונה'.

בל נחשוב שאיסור זה של אונאת דברים, 'לא תונו איש את עמיתו', נותר רק בפרשת השבוע, ללמוד ולקבל שכר, כלימוד סוגית 'בן סורר ומורה' עליו נאמר שלא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – לומר דרוש וקבל שכר... כי כמעט כל בית בישראל מצוי מזה תקופה ממושכת במתקפת אונאת-דברים בצורה מתוחכמת בערוצי תקשורת, בסמרטפונים, ובמדיה החברתית.

אונאת-דברים זו קיבלה עם הזמן במכבסת מילים שמות שונים ומשונים החל במיסאינפורמציה, דיסאינפורמציה, Fake news = חדשות כזב, עיתונות צהובה, תעמולה, אינפורמציה זדונית, תאוריית קונספירציה , הכחשת המציאות, ועוד . מידע מפוברק המחקה תוכן חדשותי בצורתו, עם חצאי אמתויות המטעה את השומע והקורא.

דוגמה עכשווית היא איראן עליה פורסם משכבר שהיא הפיצה ומפיצה ברשתות חברתיות מידע מוטעה בעיקר בשנתיים האחרונות במטרה לגרום לפגיעה במורל, באחדות-העם ועל מנת לחזק את הקיטוב הפוליטי בישראל. אך כמובן אין צורך להרחיק עד אירן... במחקר שהתפרסם בכתב העת Science , עקבו אחרי כ־126,000 סיפורים שפורסמו בטוויטר על־ידי כ־שלושה מיליון משתמשים.

המחקר מצא שסיפורים שקריים הופצו מהר יותר, רחוק יותר, עמוק יותר ורחב יותר מאשר סיפורים אמיתיים. נראה שאחת הסיבות לתפוצה הנרחבת של פייק-ניוז ברשתות חברתיות היא שהן מציגות סיפורים חדשים ומקוריים יותר, ולכן הן מעוררות עניין, גם אם הוא פוגעני. לפי ניתוח התגובות, פייק-ניוז עוררו בקוראים תחושות של פחד, גועל, כעס, עלבון והפתעה, ומשכך הרי הן ללא ספק בגדר אונאת הדברים שנאסרה בפרשתנו.

מלבד שקרים יש בועות ותיבות תהודה שאינן פוסקות, מהן כדי להעביר מסרים מסוננים לחיזוק המשוכנעים, ומהן מסרים כדי להשפיע על מקבלן, הן בדיבור והן בשפת גוף, 'כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ'. פעמים די בעיקום אף, כדי ל'גמור' על משהו... העברת חדשות באופן אובייקטיבי ובמינון נכון, נעשית נדירה יותר ויותר, עד שיש המכנים את תקופתנו, תקופת הפוסט-אמת כשגופים רבים מתמחים באונאת דברים, כמו באמצעות פרסומות שגויות ומטעות.

מלבד הפסוק בפרשה, 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', המחייב להתרחק מכל אלה, כלולה חובה זו לפי הרמח"ל ב'מסילת ישרים' [יא], גם בדברי הנביא צפניה: 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית' [ג, יג]. ובסוף פרק טו מהלכות מכירה, כותב הרמב"ם, שכל הצועק [לה'] מהונאת דברים, נענה מייד, שנאמר: ['וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'] 'כי אני ה' אלוקיכם'.

שמירה מהונאת דברים ודאי תקל על שיבת העם לאחדות מליאה, דוגמת הלכידות מעוררת ההשראה הקיימת בשורות לוחמינו, לא מעט בזכות העדר פלאפונים בחזיתות. אהבתי את המשפט שמצטט מיכה גודמן בספרו מהפכת הקשב, בשם בכיר בתעשייה הדיגיטלית: 'כשהמכשיר דולק , הילד כבוי, וכשהמכשיר כבוי, הילד דולק!