בשנת 160 לספירה (למניינם) נדמה היה שמצבו של העם היהודי לא יכול להיות רע יותר: הרומאים שלטו בעריצות; המרידות נגדם – שהגדולות בהן היו המרד הגדול (70 לספירה) ומרד בר כוכבא (132 לספירה) – הסתיימו בכישלון מהדהד; ורובו של העם היהודי היה בגלות.
באותו זמן חיה דמות פלאית בשם רבי שמעון בר יוחאי, שבניגוד לחכמים אחרים שהשלימו באופן זה או אחר עם הכיבוש הרומאי – הוא התריס כנגדם ללא הפסק.
רשב"י ידע שהוא אינו יכול לנצח את הרומאים כעת, אולם הוא ירה חץ למרחקים – יגיע היום והרומאים יהפכו להיסטוריה, ועם ישראל יבנה מחדש את ירושלים. הוא נכנס למערה ושם החל לגבש את תורת הסוד ש"מתוך שיטעמון ביה יפקון מן גלותה ברחמי" (מתוך שילמדו אותה יצאו מן הגלות ברחמים); בל"ג בעומר הדליק רשב"י אש שבוערת גם בשעות החשוכות של הלילה.
אנו לא חיים בזמן הכיבוש הרומאי ואנו לא נכנסים למערה; הפוך, אנו מכים את אויבינו שמסתתרים במנהרות אפלות, אולם העיקרון של רשב"י נותר בעינו – גם ברגעים חשוכים ישנה תקווה.
עוד אלפיים שנה יציינו בעם ישראל את אותם רשביי"ם של דורנו שלא נכנעו לתרבות הרומאית ולא התרשמו מהיוספוסים פלביוסים. אותם אלה שהדליקו אש קטנה של תקווה במערה שלהם, ולאורך זמן שינו את המערכה. הפעם זה ייקח פחות זמן מאלפיים שנה.
שבת שלום ול"ג בעומר שמח.