הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, עומד על כמה עניינים בפרשת השבוע המתכתבים מאוד עם חיינו.
התורה מצווה אותנו בפרשת בהר מצוות על אנושיות. לא הוגנות בעיניים מערביות ושוק חופשי. "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". ניחא מצווים אותנו על מנוחה ועל הפסקת הצבירה. יכול להיות נחמד מעת לעת. אך התורה לא עוצרת שם: "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור".
אז מדוע שלא אגדר זאת ואחכה למוצאי שביעית? רש"י: 'לא תקצור – להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל'. האפשר לדמיין זאת בכלל? בזמנו רובם היו עובדי אדמה. זו היתה מלאכתם של רוב הציבור. יום יום, שעה שעה. נדמיין שיש לנו עסק שאנו בונים כבר כמה שנים.
משתדלים שלא יהיו בו הפסדים, לומדים את השוק, מייעלים את דרכי העבודה במפעל, מטפסים אט אט ברווחיות, מעלים את רמת החיים האישית ועוד. ופתאום אנו נדרשים לעזוב הכל למשך שנה שלמה. לעמוד בצד, לראות את העסק מתדרדר לכאורה ולנשוך שפתיים. לראות אחרים נכנסים ולוקחים מהמדפים ללא כל תמורה. ולנשוך שפתיים. לא הוגן. לא הגיוני.
וזה לא עוצר שם. שנת היובל. אדם לא ניהל את עסקיו בצורה מושכלת. אולי התרשל. אולי חי חיי רווחה ולא שמר על אורח חיים צנוע. לבסוף נאלץ למכור את הנחלה שלו. לעומתו, אדם אחר ניהל את חייו בצורה נכונה. מדודה. אסף שקל לשקל, ורכש ממנו את הקרקע. תהליך בריא ונכון למשק. היכולת לצבור רכוש היא אחד ממנועי הצמיחה המרכזיים. לולא היא אדם היה מאבד מוטיבציה לעבוד. ראו למשל את התרסקותם של מרבית הקיבוצים בני התפיסה הסוציאליסטית.
באה התורה ומצווה משהו שהוא על גבול הלא הגיוני: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". מה?? אחרי שנים רבות שויתרנו על אורח חיים בזבזני, חיינו בצניעות, חיפשנו וחיפשנו והצלחנו לרכוש דירה להשקעה כדי להבטיח את הפנסיה שלנו, כעת עם התקע השופר, ניגש לטאבו ונעשה העברה ללא תמורה ונחזיר את הדירה לקונה? לזה שמכר לי מעבר למחיר השוק? למה מה קרה? ולא רק זאת, גם אם הצלחנו לרכוש עבד אחרי שנים ארוכות של ניהול כלכלי נכון ומדוד ומדויק שלנו, כעת נשחררו סתם כך. לא הוגן. לא הגיוני.
וזה לא נגמר שם. "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ." קראתם? שוב, אדם שהתנהל כלכלית באופן לא נכון. התרשל או חי חיי רווחה מופרזים ולבסוף נפל כלכלית. הוא ניגש אלינו ומבקש הלוואה.
לגיטימי שהתורה מצווה ליתן לו. אך התורה גם מצווה לא לקחת ממנו ריבית. מדוע? הרי הוא לוקח מאיתנו כסף כדי לעשות כסף. מדוע שלא ניקח ממנו חמישה אחוז ריבית בסך הכל. באותו זמן יכולנו לעשות על הכסף עשרה אחוז או יותר בשנים טובות של הבורסה. ויתרנו על כך לטובת זה שמטה ידו, אז מדוע שלא נחלוק עמו ברווחים? לא הוגן. לא הגיוני.
ציוויים אלו הם בלתי נתפסים בעיניים של בני זמננו. הם משביתים את מנועי הצמיחה ואת המוטיבציה העיקרית של המודרנה והיא צבירת הרכוש. הם נלחמים ברצון המרכזי של בן הדור הנוכחי והוא 'הרצון להיות עשיר'. מה אפוא טמון כאן?
התורה מנמקת זאת בכמה פסוקים בודדים: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." ופסוק נוסף: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד."
הרב זקס אומר יפה כי מלבד המטרה החשובה של צמצום הפערים בין עשיר ועני התורה רוצה גם ללמדנו כי איננו הבעלים של קנייננו אלא אנו מחזיקים בו כפיקדון. זהו פשר גזירתה של המילה צדקה מהמילה צדק. בלשונות אחרים צדקה וצדק הם מושגים שונים. צדקה היא חסד. תלוי ברצוני. לעומתה, צדק מוכרחים לעשות. ביהדות הם כרוכים אחד בשני. הכספים בידינו הם פקדון בלבד. הם לא שלנו. ולכן אנו מצווים לתת, למרות הסתירה הפנימית שבדבר. ואם נתרגל זאת אחת לשבע שנים, נצליח אולי להשתחרר מהתפיסה שמה שיש לי הוא שלי.
הרב משה גנץ, רבי בישיבת שעלבים, היה אומר לנו שהעבודה הכי קשה של אדם היא להילחם ברצון להיות עשיר. אם נצליח להילחם ברצון זה – כל המצוות יהיו כבר הרבה הרבה יותר קלות.
לע"נ כל הנופלים במערכה, שלימדו אותנו שגם את היקר להם מכל הם ראו כפיקדון ולכן היו מוכנים למסור אותו על הגנת העם והארץ ועל גילוי מלכותו בעולם, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי בן יצחק.