המשפטן והדיפלומט אלן בייקר, בעבר שגריר ויועץ משפטי למשרד החוץ ומי שהיה ממנסחי הסכם אוסלו, מתייחס בראיון לערוץ 7 למגמה הצפויה להתרחב באירופה, הכרה חד צדדית במדינה פלשתינית.
בייקר, כיום עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור, מגדיר את המהלך האירופאי להכרה חד צדדית בפלשתינים כמדינה כמהלך "חמור מאוד", והוא מרחיב ומזכיר ש"נורבגיה והאיחוד האירופי חתומות כעד על הסכמי אוסלו, ועל פי המנהג הבינלאומי מדינות שחתומות כעדות על הסכם בינלאומי לא יכולות לפעול תחת ההסכם וזה בדיוק מה שהם עושים. הם מנסים להרוס את מה שעדיין קיים ועדיין בתוקף מתוך הסכמי אוסלו".
לשאלתנו אם יוכלו אותן מדינות לתרץ את הצעד שלהן בתואנה לפיה הסכם אוסלו יועד להיות ניסיון מדיני של חמש שנים ולאחריהן פג למעשה תוקפו, משיב אלן בייקר ודוחה את הטענה. "אין שום מגבלת זמן להסכם אוסלו. הוא לא היה מיועד להיות חמש שנים והדבר היחיד שמוגבל בזמן הוא שלטונו של אבו מאזן כנשיא הרש"פ. הוא אמור היה לקיים בחירות למועצה והוא לא עשה זאת".
על האופן שבו יכולה ישראל להתייחס לאירוע, אומר בייקר כי "כמו בדיני חוזים, לפי הנהוג לגבי הסכמים בינלאומיים, אם צד אחד מפר באופן משמעותי את החוזה לצד השני יש את האופציה לראות את ההסכם כבטל. הפלשתינים הפרו כמה וכמה פעמים את הסכמי אוסלו ועכשיו גם האירופאים מפרים למעשה את ההסכם ועומדת כעת בפנינו האופציה לראות את ההסכמים הללו כבטלים ולהשתחרר ממחויבויות".
עם זאת, זה לא קורה ובייקר מסביר כי ממשלות ישראל לדורותיהן העדיפו לראות בהסכמים הללו כקיימים בתוקף למרות ההפרות מחשש ש"אם לא תהיה הרש"פ יהיה ואקום שלטוני. לכן יש לנו אינטרס שיהיה ולנו גוף שביום מהימים יהיה אפשר לקיים איתם מו"מ או לחיות בצורה שכנותית כלשהי".
אם כן, ישראל נמצאת במצב שבו היא מוגבלת ביכולת התגובה שלה גם כאשר האירופים מפרים את ההסכם, ובמציאות הזו "אנחנו צריכים לשחק את המשחק בתבונה ולשמור ככל הניתן על הכללים ולא להפר את הנורמות הבינלאומיות המקובלות. בסופו של דבר זה שעמדנו בנורמות יפעל לטובתנו".
דוגמא לכך מציג בייקר בצו האחרון שיצא מבית הדין בהאג, וכשהוא פורט אותו לפרטים מתברר שתוכנו אינו כפי שהוא הוצג בישראל. "הם לא הוציאו צו להפסיק את הלחימה כפי שהדבר הוצג בתקשורת. הם הוציאו צו שאומר שתוך כדי הלחימה ברפיח ישראל צריכה לדאוג שלא לבצע פעולות שיתפרשו ככוונה להשמדת עם. כלומר שהם התוו לנו קווים די הגיוניים, כי גם כך אנחנו לא מבצעים השמדת עם, אלא נלחמים בארגון טרור, מגנים על עצמנו ורוצים להיפטר ממנו. אנחנו לא רוצים להרוג את כל העם הפלשתיני. אנחנו אכן פועלים כך".
עוד מציין בייקר כי בתגובה לדרישה לפתוח את מעבר רפיח ישראל צריכה להבהיר שהיא דווקא תומכת במהלך פתיחת המעבר, אך המצרים הם שמתנגדים לכך ומונעים זאת. "אנחנו בהחלט עומדים באתגרים שהם קובעים לנו. אנחנו עם ידיים נקיות. אנחנו פועלים לפי דיני המשפט ההומניטארי הבינלאומי, אנחנו מתייעצים במשפטנים שמדריכים אותנו כיצד לפעול בהתאם לדיני הלחימה. זה שמאשימים אותנו בהפרות זו לוחמה פסיכולוגית של חמאס וביטוי לעוינות כלפי ישראל ולאנטישמיות. זה מה שעומד בשורש הגישה העוינת של האירופאים".
בהתייחס למשמעות ההכרזות האירופאיות על הכרה בפלשתינים כמדינה, קובע בייקר כי בפועל הדבר אינו משפיע והוא חסר כל ערך משפטי. "זו הצהרה פוליטית של אותן מדינות שנועדה או לעשות לנו פרובוקציה או להיטיב עם הפלשתינית, אבל אין כאן כל משמעות משפטית. מדובר במעשה פוליטי מובהק. זה יכול להשפיע עלינו בכך שאנחנו נכעס על אותן מדינות ואולי נגביל את המסחר איתן, אבל אין לכך כל משמעות משפטית".
"כשמדינה קיימת ומדינות אחרות מכירות בה יש לזה מובן משפטי, אבל כל עוד אין מדינה פלשתינית, למרות שהאו"ם כאילו חושב שיש מדינה כזו, אין למעשה במי להכיר מבחינה משפטית", אומר בייקר ומוסיף כי "לפי הסכמי אוסלו הם לא יכולים להקים מדינה באופן חד צדדי. זה חייב לבוא כתוצאה של מו"מ על מעמד הקבע. אם יש מו"מ כזה ומוסכם בסופו על סוג של ישות מדינית כזו או אחרת והקהילה הבינלאומית תכיר בזה, אז יהיו לזה השלכות משפטיות וזו תהיה מדינה עם מערכת יחסים בין המדינות השונות. עד אז הם לא יכולים להכריז על מדינה כל עוד אין להם מדינה".
הגדרתה של מדינה, מזכיר בייקר, כוללת "שטח מוגדר, אוכלוסייה מוגדרת, שפה מוגדרת שמסוגלת לעמוד בהתחייבויות הבינלאומיות ושהיא שוחרת שלום. מגוחך שהאו"ם שוקל לתת להם חברות באו"ם כשהם גם לא מדינה וגם לא שוחרי שלום".
בייקר אינו מתרשם שישראל מצויה כעת לקראת בליץ מדיני מכיוונה של אירופה בימים הקרובים. הוא מזכיר כי מאז קמה מדינת ישראל לפני 76 שנה היא נמצאת תחת בליץ מדיני יומיומי ואין ציפייה שהדבר ישתנה.