הרב יואל בן נון טוען במאמר ל"ג בעומר ותלמידי רבי עקיבא שמרד בר כוכבא היה טעות. הוא גם מביא את ההסתייגות מדברי רבי עקיבא ביחס לבר כוכבא – עקיבא יעלו עשבים בלחייך ובן דוד לא יבוא.
וכמו כן חכמים הסתייגו מהאווירה. המיליטנטית לדבריו ששררה במחנה בר כוכבא שכן אמרו לו חכמים בעקבות מבחן האומץ שערך לחייליו עד מתי אתה עושה את החיילים בעלי מומים.
ראשית נקדים ונאמר שהיו חכמים שאכן לא תמכו במרד, אולם תורת ארץ ישראל שבאה לידי ביטוי, בעיקר, בתלמוד הירושלמי בשום פנים ואופן אינה מסכימה עם הטענה שמרד בר כוכבא היה טעות.
המאמר הבולט ביותר בירושלמי (תענית ד, ה) הוא מאמרו של רשב"י שהעיד על רבו רבי עקיבא שאמר על בר כוכבא שהוא מלך המשיח. אם המרד התברר בסופו של דבר כטעות כיצד נבין את התבטאותו של רשב"י. דומה שמוטב היה שלא יאמר דבר לגבי מאורע שגרם נזק כה גדול לעם ישראל. לא תמיד חייבים להתבטא.
דומני שההסבר ההגיוני היחיד להבנת הדברים הוא שרשב"י דואג לומר לנו שרבי עקיבא לא טעה. אמנם התוצאה הייתה מכאיבה, אולם אין כל קשר בין התוצאה לבין נכונות המהלך של היציאה למרד. רשב"י אומר לנו במילים ברורות שחיים תחת שלטון זר הם מציאות שחייבים לשנות. אמנם כדי לצאת למרד צריכים למצוא מצביא ראוי לשמו, אולם ברגע שנמצא מנהיג כזה לא אהסס בעצמי לתמוך במרד דומה.
כמובן יש להסביר מדוע המרד נכשל. גם לכך מתייחס התלמוד הירושלמי (שם) וקובע שנכון שבשלב ראשון כאשר אתה מקים מדינה או לחילופין משחרר מדינה אתה צריך לדאוג בראש ובראשונה לצדדים המעשיים – התיישבות ובטחון, אולם המפעל הזה יכול לעמוד רק אם הוא מחובר לנקודה רוחנית שנותנת לו משמעות. ברגע שבר כוכבא הרג את רבי אלעזר המודעי בגלל שכותי בוגד האשים את רבי אלעזר המודעי בבגידה, הרי שכל המפעל המעשי אין לו שום ערך והמרד נכשל.
בתלמוד הירושלמי לאחר שמובאת דעתו של רבי עקיבא שבר כוכבא הוא מלך המשיח אנו פוגשים גם את דעתו של רבי יוחנן בן תורתא שלכאורה מסתייג מדבריו של רבי עקיבא.
כמובן כאשר אנו שוקלים את דברי רבי עקיבא גדול ישראל מול דבריו של רבי יוחנן בן תורתא, ברור הדבר להיכן הכף נוטה, אולם דומה שגם רבי יוחנן בן תורתא לא מסתייג מדבריו של בר כוכבא לגבי משיחיותו של בר כוכבא.
ניתן להסביר זאת בשני כיוונים.
כיוון אחד הוא בעקבות דבריו של בן תורתא שבן דוד לא יבא הוא שאתה רבי עקיבא קורא לבר כוכבא מלך המשיח בזה אתה טועה.. בר כוכבא הוא משיח ולא מלך המשיח. על גבי המשיחיות של בר כוכבא העוסקת בעולם המעשי, בבניית המדינה, עוד נזכה לראות משיח רוחני, עוד נזכה לראות משיח מבית דוד.
אפשרות שנייה להסביר את עמדתו של בן תורתא היא דרך הדיוק בדבריו. בן תורתא אינו אומר שהמשיח לא בא. הוא אומר שהמשיח לא יבוא. בן תורתא מעלה כאן טענה מעניינת. הוא אומר שהמשיח אכן נמצא, בר כוכבא הוא אכן בחינת משיח - הוא בא. הבעיה היא שהצלחתו של המשיח תלויה ברמה הרוחנית של העם שאינו נמצא בדרגה רוחנית ראויה. מסתבר לפי דעתו שמציאותו של המשיח לא תבוא לידי מימוש.
היחס למרד
התלמוד הבבלי קובע נחרצות שבר כוכבא אינו המשיח (סנהדרין צז, א). אפשר להסביר שהבעיה כאן היא האישיות הספציפית של בר כוכבא, אולם דומה שהשאלה המרכזית כאן היא היחס למרד באופן כללי. במציאות של גלות הקו החינוכי של חכמי ישראל הוא קו שמסתייג מאוד מכל מיליטנטיות.
נוכל להדגים זאת בשני מאמרים בתלמוד הבבלי. המשנה במסכת שבת פרק ו מביאה את דעתו של רבי אליעזר שנשק הוא תכשיט של הגיבור. אם בתלמוד הירושלמי (שבת ו, ד) מביאים פסוק בתהילים שמאשש את העובדה שנשק הוא התכשיט של הגיבור, הרי שבתלמוד הבבלי (שבת סג, א) גיבור הוא רק גיבור בתורה (ומה שכתוב במשנה חרב ממש – אין מקרא יוצא מידי פשוטו).
מאמר נוסף בתלמוד הבבלי (בבא בתרא קכג, א) המצביע על הכיוון המוזכר הם דברי יעקב אבינו האומר: 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי'. חרבי וקשתי הכוונה היא לתפילתי ובקשתי.
לדעת התלמוד הבבלי תהליך גאולת ישראל עתיד להתבצע על ידי דמות רוחנית שתחולל ניסים מיוחדים ורק כך עם ישראל יגשים את מטרותיו.
דמותו של בר כוכבא
אמנם שורש העניין כמו שהסברנו הוא היחס אל המרד, אולם מסתבר שהדברים חייבים לבוא לידי ביטוי גם בהסתייגות מדמותו של בר כוכבא עצמו. בתלמוד הבבלי נוסף על הקביעה שבר כוכבא אינו משיח מובאת גמרא נוספת (גיטין נז, א) המציינת שבר כוכבא נכשל בכך שביקש מהקב"ה שלא ישתתף במאמץ המלחמתי – פיו הכשילו לבר דרומא.
הרב יואל בן נון מזכיר את הירושלמי (תענית ד, ה) שאומר שחכמים הסתייגו ממבחן האומץ של חיילי בר כוכבא – עד מתי אתה עושה את חיילי ישראל בעלי מומים. הרב בן נון אומר בצדק שמדובר על מבחן אומץ. לא יתכן שמדובר על קציצת איברים בפועל, שהרי הדברים מזיקים למאמץ המלחמתי ואין בהם שום תועלת. המבחן שעשה בר כוכבא לחייליו הוא מבחן האומץ בו כל חייל צריך להחדיר מחט לתוך אצבעו. מבחן כזה כרוך במקרים חריגים ביותר באובדן אצבע. גם למבחן כזה התנגדו הרבנים, שהרי אין לפגוע בשום מקרה בגופו של אדם, והציעו כחלופה מבחן של גבורה. התלמוד הירושלמי מציין שאכן בר כוכבא נשמע לחכמים ובאמת החליף את מבחן הכניסה. מקור נוסף שמראה את אהדתם של חכמי הירושלמי לבר כוכבא.
גם בתלמוד הירושלמי (שם) מובא שבר כוכבא ביקש מהקב"ה שלא יתערב בקרב. אולם ראו זה פלא, שלא כמו בתלמוד הבבלי המציג ביקורת נוקבת – פיו הכשילו, הרי שבתלמוד הירושלמי אנו לא מוצאים כל מילה של ביקורת.
הפסוק שהירושלמי מביא ביחס לאמירתו של בר כוכבא הוא פסוק מתהלים (ס, יב)
'הלא אתה א-להים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו'. לכאורה קשה מאוד על פסוק זה, שהרי דוד המלך אמרו. התלמוד הבבלי (גיטין נז, א) מסביר שדוד המלך אמר זאת דרך שאלה.
חייבים להסביר בתלמוד הירושלמי שגם בר כוכבא לא אמר פסוק זה בחיווי, אלא בשאלה. בר כוכבא מזמין את הקב"ה להוביל את הקרב.
סוף דבר עם ישראל חוזר לארצו ומפתח את כל כוחות חייו בהם גם את יסוד הגבורה. נכון הדבר שעם ישראל שואף להגשמת נבואת ישעיהו שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, אולם כל עוד ישנם זאבי טרף בעולם הרי שעם ישראל חייב לשכלל את נושא הגבורה ולצורך הדבר הזה יש צורך חשוב להשתמש בסמלים מן העבר. כמו שכותב הרב יואל בן נון אין ספק שמרד בר כוכבא היה אחד הסמלים המרכזיים בתהליך של קוממיות ישראל בארצו בדור שלנו – דור התחייה הלאומית.