קשה להאשים ישראלים שדוגלים בעיקרון "אני לא הולך לראות סרטים ישראליים". תעשיית הקולנוע הישראלית מקדישה את עצמה זה עשורים רבים לנרמול תפיסות עולם שמשמאל לשמאל הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת. לפני כמה שנים ראיינתי את כתריאל שחורי, שהיה אז מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי. שאלתי אותו למה הסרטים הישראליים הם רק שמאל, ולמה אין סרטים מימין. בתשובה הוא סיפר לי על הפרגון הנרגש שהוא סופג מעמיתיו לתעשייה באירופה, בכל פעם שהוא מבקר שם בפסטיבל: "אין שום דבר שאסור להגיד אצלכם! איזה אומץ!", הוא ציטט את הביקורות בעיניים בורקות. ביני לביני היה לי ברור שהמקור האמיתי להתרגשות האירופים לא היה סגידה לחופש הביטוי הנאצל בישראל, אלא פשוט שאנטישמים הכי אוהבים שהאנטישמיות שלהם מאושררת על ידי יהודים. וכך שמו של שייקה אופיר, אשר נגזל כדי לעטר את טקס פרסי האוסקר הישראלי, התבזה על ידי סרטים כמו "אזור חופשי" מ־2007 שמאמץ את נרטיב "חיילי צה"ל אונסים פלשתיניות", או "פוקסטרוט" מ־2017, שכל כולו עלילת דם אנטישמית על חיילים חמומי מוח במחסום שהורגים חבורה של צעירים ישראלים מאגניבים בדרכם למסיבה, ואז קוברים באמצעות דחפור את הרכב על גופות יושביו, כדי שהפיקוד לא ידע. הישראלים, ככלל, מדירים את רגליהם וארנקיהם מהקולנוע הישראלי, והקולנוענים הישראלים יכולים להאשים בכך רק את עצמם, ואת הקרנות שחסמו בגופן ובכספן כל ביטוי תרבותי לחברה הישראלית האמיתית. אבל כל זה יכול להשתנות, וזה תלוי בנו. לפני כחודשיים יצא לאקרנים הסרט 'קרב אוויר'. הסרט הזה הוא פרי עמלו של הבמאי רועי הורנשטיין, שהחל לעבוד על הפרויקט ב־2009. נדייק: זה לא שהוא התחיל לצלם ב־2009. בשנה הזאת הוא החל לעבוד על השגת המימון לסרט. זה אושר לבסוף רק ב־2017, במין ליקוי מאורות שכלל לחץ פוליטי על מירי רגב, רוחב לב רגעי של קרן רבינוביץ' אשר נתנה את המימון המשמעותי הראשוני ורצונה של קרן שומרון להכריז על קיומה בפרויקט ענק. הסרט הזה הוא כל מה שחשבתם שסרט ישראלי הוא לא, וזה בכוונה תחילה. זה סרט שכיף לצפות בו, שכל פסיק בתסריט וכל פריים על המסך נוצרו מתוך מודעות לכך שהמטרה הראשונה של סרט היא לא לזכות בפרס ולא לארגן כרטיס טיסה לבמאי לאיזה פסטיבל נוצץ, אלא לגרום לצופה ליהנות. אחר כך זה סרט ציוני ולאומי. הוא ממש לא הסרט הראשון לעסוק במלחמות ישראל, אבל הוא כנראה הסרט העלילתי באורך מלא הראשון בישראל העוסק במלחמת ששת הימים. תנו לתובנה הזאת לחלחל רגע: בלי הרבה מאמץ נצליח לנקוב בשמותיהם של כמה סרטים שעסקו במלחמת יום הכיפורים. עם הרבה מאמץ, מצאתי 17 כותרים כאלה שיצאו לאקרנים מאז שנת 2000. אבל סרט ישראלי על המלחמה שבה השיגה ישראל את הניצחון המפואר ביותר שלה – לא היה. עד עכשיו. ובניגוד לסרטי המלחמה הישראליים שהתרגלנו אליהם, הסרט הזה הוא בדיוק ההפך מ"יורים ובוכים". זה סרט הלל לחיל האוויר של פעם, שהבין שניצחון הוא המטרה המוסרית העליונה, ושהניצחון הוא נגד האויב – לא נגד "הרע שבתוכנו". שורת המחץ שהורנשטיין שם בפי אחד הגיבורים – "שלום עושים עם אויבים מובסים" – אומרת את כל מה שצריך לדעת על הסרט הזה. מאז עלייתו לאקרנים הסרט מכר כ־100 אלף כרטיסים. זה בלי ספק יכניס אותו לרשימת חמשת הסרטים הנצפים של השנה, אבל זה לא מספיק. הסרט הזה הוא בשורה. הוא יכול להיות נקודת מפנה בתולדות הקולנוע הישראלי, ולהעביר מסר לברוני התעשייה הזאת שהציבור מאס באינדוקטרינציה קולנועית מבית המדרש של חד"ש, ושהישראלים רוצים לראות סרטים שגורמים להם להרגיש טוב. להרגיש מנצחים. בשביל זה צריך מיליון צופים. הציבור הדתי לא פוקד בהמוניו את בתי הקולנוע, בגלל הדעה הקדומה המוצדקת בהחלט נגד הקולנוע הישראלי. אבל עוד לא מאוחר לתקן. הסרט ירד בקרוב מהאקרנים, זו ההזדמנות שלנו. ללכת לראות את 'קרב אוויר' זה חשוב לא פחות מללכת לחסום את משאיות הסיוע לאויב, או לצאת להפגין נגד פתיחת צירים לערבים ביהודה ושומרון. זה חשוב לא פחות, אבל זה מהנה הרבה יותר. שבת אומנם יוצאת מאוחר, אבל אפשר להספיק. קחו את הילדים ולכו לראות. ובעזרת ה', בזכות המעשה הזה, בתוך עשור נקבל קולנוע ישראלי אחר, שמספר את הסיפור שלנו בצורה הוגנת. ***