עכשיו בתחילת הקיץ, כשאנחנו רואים את שפע הפירות שנותנת ארץ ישראל, אנחנו מבינים שהגאולה השלמה קרובה מאוד, ואנחנו כבר בתוך התהליך הזה. הגמרא בסנהדרין מלמדת אותנו את זה על פי פסוק מהפרשה שלנו יחד עם פסוק מספר יחזקאל.
בתוך כל האזהרות והקללות בפרשה שלנו, יש פסוק שמתאר את השממה והחורבן בארץ העזובה: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ". התורה מוסיפה: "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" – הארץ תישאר שוממה כל התקופה שאנחנו בגלות. כלומר, גם הגויים שנמצאים כאן לא מצליחים להתגבר על השממה שנובעת מהגלות של עם ישראל. כשהגיע הרמב"ן לארץ, תיאר באיגרת לבנו, את השממה הנוראה בארץ: "כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו". להבדיל, גם מארק טווין, שהגיע לכאן לארץ, מתאר את השממה הקשה.
רש"י והרמב"ן מביאים מדרש, הקרוב לפשוטו של מקרא, שלמעשה טמונה ברכה בפסוק זה. הארץ שלנו, שהקב"ה הועיד לנו לחיות בה, לא משתפת פעולה עם אף אחד מהגויים שבאים לכאן. הם מנסים לגדל תבואה בארץ, הם מנסים להתגבר על הביצות – ולא מצליחים. הארץ נשארת שוממה, כי היא מיועדת אך ורק לעם ישראל כשישוב מגלותו. לכן זו בעצם ברכה, כי התכונות המיוחדות של הארץ מיועדות לעם ישראל, שיוציא בעזרתה את השליחות שלו מהכוח אל הפועל.
ייתכן שרעיון זה טמון כבר בראשית הפרשה. הפרשה פותחת בפסוקים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". כשעם ישראל כאן והוא מקיים את המצוות של הקב"ה, יתקיים: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". כלומר, יש קשר ישיר בין הנוכחות של עם ישראל ומילוי השליחות שלו כאן בארץ, לפירות ולשפע שהארץ יודעת לגדל.
הגמרא בסנהדרין אומרת, שכאשר אנחנו רואים שהארץ נותנת את פירותיה, "אין לך קץ מגולה מזה". זאת, על פי הפסוק ביחזקאל: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ברגע שעם ישראל קרוב, הארץ מתחילה להתעורר. על אף שעם ישראל עדיין לא כאן במלואו, הארץ מתחילה להתעורר ולתת את פירותיה "כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". הגמרא מלמדת אותנו שכאשר אנחנו רואים את זה קורה, מתגלה ההופעה של הגאולה המתקרבת – "אין לך קץ מגולה מזה". נראה שהקשר בין התגלות הפירות לגאולה הוא קשר פנימי: פריחת האילנות הולכת ומצמיחה פירות, ההולכים ומתגלים לאט-לאט. התגלות הפרי מסמלת את התגלות הגאולה המתקרבת. לכן, כשאתה מסתכל על הפירות ורואה אותם "אין לך קץ מגולה מזה".
אנחנו כאן במלחמה, ולפעמים לרגע אנחנו בתחושה שהכל יוצא משליטה והכל קורס. אבל גם כעת הארץ ממשיכה לתת את פירותיה. אנו רואים את השדות בעוטף שכבר נחרשים ונקצרים. על אף שאת הישובים עדיין לא חזרנו ובנינו, ולרגע נראה היה שהכל נשרף שם והכל נגמר, כשאנו רואים את החקלאות שחוזרת לצמוח שם, ברור לנו שגם את הישובים עוד נבנה. וכך גם כשאנו רואים את הארץ כולה, בצפון ובדרום, ממשיכה לתת את פירותיה, אנו אומרים: 'אנחנו בדרך הנכונה. זה יהיה קשה, עוד יש מכשולים, אבל "אין לך קץ מגולה מזה"'.
אנחנו מתפללים לקב"ה שימשיך את התהליך הזה, ושיזכה אותנו להיות שותפים בו - במאמץ, בהשקעה המיוחדת שלנו בחקלאות הישראלית, לא להזניח אותה ולא לעזוב אותה. עלינו לזכור שכשאנחנו רואים את החקלאות בארץ יוצאת מהכוח אל הפועל, אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו, ואנחנו בדרך הנכונה. נתפלל לקדוש ברוך הוא שימשיך ללוות אותנו מעלה אחר מעלה, ונזכה לראות במהרה בגאולה השלמה.