הפעילות המבצעית ברפיח מעוררת שוב את הדיון על מוסר הלחימה שמנחה את צה"ל.
לאחרונה קיבלתי את ההודעה הבאה מלוחם ביחידה מובחרת שמשרת בעזה: "בהתחלה הכול היה כל כך ברור! מלחמה של טוב ברוע, תחושה שאנחנו שליחים של עם ישראל שכותבים עוד פרק בדפי ההיסטוריה, הפקודות היו ברורות והגיוניות, והרגשתי שאני באמת מוכן ח"ו להיפצע או להיהרג בשביל כיבוש עזה והמשך המלחמה. אבל כשהמלחמה התארכה, קרו יותר ויותר מקרים שהרגשתי שפשוט מוסר הלחימה מעוות לחלוטין, ואני הלוחם בקצה משלם את המחיר.
לדוגמה - קיבלנו פקודה לנקות את בית חולים נאצר ולפרוק משאית סיוע. בשכונת חמד (השכונה הקטארית) נלחמנו ללא סיוע אווירי או ריכוך מקדים, כך שנכנסנו למבנים ממולכדים ולקרבות פנים אל פנים בתוך דירות, נטו כי מישהו למעלה החליט שהחיים שלנו חשובים פחות מבניינים בבעלות קטארית.
ושאלתי שם את עצמי למה? למה שאני אסיים את החיים שלי ככה? בשביל איזה ערך ועל איזה מוסר?"
הרמטכ"ל מול הגנרל
ניתן לטעון שהתנהלות זו של צה"ל נובעת רק מלחצים אמריקאיים ובינלאומיים. אך מתברר שלא מדובר כאן רק בלחץ חיצוני, אלא בתפיסה מוסרית מעוותת. כולם מכירים את הסרטון שבו בני גנץ מתגאה שסיכן את חיילי גולני בסיטואציה שבה ירו מתוך בית חולים בעזה. "זה נשמע מוזר", הוא אמר, "אבל אני גאה בזה".
מתברר שלתפיסתו מצטרפים דבריו של הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, בנאום שנשא לפני כשנתיים, וקטע ממנו הופץ בימים האחרונים: "להפעיל כוח צבאי בסביבה מאוכלסת זה מסובך... בהנחה שאתה מחזיק ביד אחת ערכים".
ואז הוא מספר על מפגש עם גנרל בכיר מצבא זר, וכאשר הוא מתאר בפניו את הלחימה הכירורגית בקסבה, הגנרל הבכיר מקשיב אך לא נראה כל כך אמפטי. כוכבי שאל אותו: "איך אתם אצלכם ניגשים לעניין?" ואז הוא אומר את המשפט המכונן: "אנחנו קודם כל משטחים את האזור". לשמע דברים אלו, הקהל באוניברסיטת רייכמן התגלגל מצחוק, אך אנחנו בחושבנו על לוחמינו, נופלינו ופצועינו לא צוחקים. העולם המערבי מאשים את מדינת ישראל בפגיעה באזרחים, בעוד שהוא במלחמותיו נוהג בסטנדרטים אחרים לגמרי על מנת לשמור על חייליו.
חיי חיילינו מול חיי אזרחי האויב
מה עמדת מוסר המלחמה היהודי בנוגע לכך? זה כמובן נושא שראוי להתייחסות רחבה, וכאן אתייחס בקצרה:
מטרת המלחמה היא לגרום לכמה שיותר תועלת בכמה שפחות נזק. לכן הרב גורן כותב שאין "לפגוע באוכלוסייה בלתי לוחמת, ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה".
אך אנחנו מתמודדים מול אויב אכזר, המשתמש באופן מכוון בבתי ספר ובתי חולים כמגן אנושי על מנת לכבול את ידינו מלתקוף אותו, בעוד הוא מבצע כל פשע מלחמה אפשרי.
במצב שכזה, הכלל המוסרי הוא חד ובהיר: חיי אזרחינו וחיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב. לא נסכן את חיילינו בגלל רשעות אויבינו, המפקירים באופן מכוון את חיי אזרחיהם. וכניסוחו של הרב שאול ישראלי: "אם ישנה אפשרות להזהיר את הנקיים מפשע שיסתלקו מהמקום, יש לעשות זאת... ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שייפגעו בזה חפים מפשע, כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם, ואנחנו נקיים". דבריו מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר באוכלוסייה תומכת טרור, שעודדה את מבצעי הטבח ושמחה בו.
פרופ' אסא כשר התפרסם לאחרונה בכמה התבטאויות אומללות, שעוררו את הצורך לחשוב מחדש על מסמך רוח צה"ל, שכשר היה ממנסחיו. אך גם הוא כתב במאמר בעקבות מבצע עופרת יצוקה: "צריכה המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני שכניו של הטרוריסט... לא זו בלבד שאין היא מחויבת לסכן את חיי חייליה... אלא שאסור לה לעשות זאת רק כדי להקטין את הסכנה לפגיעה בשכניו של הטרוריסט".
ומה בנוגע לדין ולאשראי הבינלאומי?
דברים אלו מתיישבים גם עם הדין הבינלאומי הקובע: "ההגנה שזכאים לה בתי חולים אזרחיים לא תיפסק, אלא אם הם משמשים, מחוץ לתפקידיהם ההומניטריים, לעשיית מעשים המזיקים..." (אמנת ז'נבה הרביעית סעיף 19). גורמי המודיעין ידעו מראש את מה שהתגלה אחר כך בשטח – בית החולים שיפא שימש כאחת ממפקדותיו המרכזיות והגדולות של חמאס, לכן היה מוסרי לתקוף אותו מהאוויר ומהקרקע בארטילריה, ולא היה נכון להכניס את חיילינו הגיבורים לתוך מסדרונותיו (למעט שיקולים מודיעיניים אסטרטגיים).
האם במלחמות בין מדינות ערב יש שימוש במגנים אנושיים? לא, משום שהם יודעים שזה לא יועיל. ממילא מתברר שההתחשבות היתרה וההחמרה על הדין הבינלאומי היא פשע מוסרי לא רק כלפי חיילינו, אלא גם מחמירה את עצם התופעה של אזרחים ומבנים ציבוריים המשמשים כמגינים לבסיסי טרור.
שמא תאמרו, אמנם אין זה מוסרי, אך מדינת ישראל זקוקה לאשראי בינלאומי על מנת להמשיך את המלחמה. טיעון זה התפורר לחלוטין בתקופה האחרונה: למרות שצה"ל החמיר יותר מהדין הבינלאומי וסיכן את חייליו מעבר לנדרש מבחינה מוסרית, העולם האשים אותנו ברצח עם; בית הדין הבינלאומי בהאג שם בשורה אחת בהאשמה בפשעי מלחמה – את ראש הממשלה ושר הביטחון יחד עם רבי המרצחים של החמאס; ומדינות באירופה החלו להכיר במדינה פלסטינית באופן חד צדדי.
ערכים ומלחמה
כמענה לדבריו של אביב כוכבי נאמר באופן ברור: אנחנו אכן נלחמים בשם ערכים ולא זונחים אותם. אך אותה יד המחזיקה בערכים, היא גם היד שנלחמת על מנת לנצח. המגמה של עם ישראל היא להביא טוב לעולם, ולשם כך צריך להילחם באופן נחרץ ברוע העולמי. אם השיטה המוסרית של צה"ל הובילה להתעצמות ארגוני הטרור, לסירוס היכולת להכריע אותם ולטבח שמחת תורה, הרשו לי לפקפק במוסריותה. מדובר בטהרנות מוסרית שאולי מצטלמת טוב בהתחלה, אך מובילה בסופו של דבר לעולם רע יותר.
ישנו מדרש מופלא שמסביר שהבל היה חזק יותר מקין, ולכן כאשר קין רדף אחריו בניסיון להרוג אותו, הבל גבר עליו והצליח להפיל ולהכניע אותו. אבל אז קין התוקפן השתמש לפתע בטיעון מוסרי המכוון ישר למצפונו של הבל: "שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם, מָה אַתְּ הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא? (הבל) נִתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים, מִיַּד עָמַד עָלָיו (קין) וַהֲרָגוֹ" (בראשית רבה כב).
כך הרוע החמאסי יודע ללחוץ בדיוק בנקודות התורפה המוסריות שמפעילות אותנו. היענות לכך בהתעלמות מההשלכות ההרסניות כלפי אזרחינו וחיילינו וכלפי העולם, היא עוול מוסרי נורא.
הצורך בשינוי וריענון ההנהגה הצבאית אינו רק עניין מבצעי, הוא בראש ובראשונה החלפת הדיסקט המוסרי. מדובר בעניין של חיים ומוות, לא פחות מכך.
עקרונות מוסר המלחמה היהודי מתיישבים עם השכל הישר והדין הבינלאומי, ובעיקר מוכחים במבחן המציאות. אי-יישומם במלחמה הנוכחית מסכן את חיילינו, ומביא לפגיעה דרסטית ביכולתנו לנצח ולהביס את אויבינו.
הרב דני לביא הוא ראש מכון עולמות, ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה