בעוד עיני העם בישראל לצפון ולדרום מגיע יום ירושלים ומחזיר את המבט אל המרכז. על יום ירושלים והמסר הייחודי ממנו לתקופתנו שוחחנו עם הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא.
הרב גודמן מזכיר בפתח דבריו כי בעמים אחרים אין יום מסוג זה, והדבר אינו מקרי. "אין יום וושינגטון או יום פריז וזו לא נקודה טכנית", הוא אומר ומעיר כי "אם אתה רוצה לציין ניצחון במלחמה תציין את היום הראשון או האחרון, אבל יום שחרור ירושלים הוא באמצע המלחמה, וכל זה מתחבר לכך שירושלים היא לא מקום טכני אלא ירושלים מזכירה לנו לאן פנינו ובמה אנחנו עסוקים והיא נותנת לנו כוח מול קשיי ההווה".
"הנוער והמבוגרים שלנו אלופים בשירת עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל לפעמים זה רק שיר וכשיש מורכבויות ועליות כן מפחדים ויום ירושלים בא לסדר לנו את הראש ולאפס אותנו, להזכיר לנו במה אנחנו עסוקים, מאיפה באנו ובעיקר לאן אנחנו הולכים, לירושלים השלמה, מה שמצריך ביתר שאת להניף את הדגל, לחבר את חלקי העיר ולזכור לקראת מה אנחנו צועדים".
על הדברים הללו אנחנו שואלים אודות מי שסבורים שדווקא ירושלים היא שמהווה בעיה ולא מענה או פתרון כי היא זו שמונעת מהעם היהודי להיות עם נורמאלי בארצו בחתירה שהיא מסמלת לחזון, לייעוד ולמשיח וכיוצא באלה.
"זו המציאות והיא מורכבת ולא אנחנו החלטנו זאת. לא מדובר בעם משועמם ואנחנו שהחלטנו אחרת. הקב"ה בחר בנו מכל העמים ושלח אותנו הביתה לארץ ישראל והדרך מתבררת כארוכה וקשה, אבל זה ביטוי לגודל המדרגה והמעלה שאליה אנחנו צועדים", אומר הרב גודמן המציין כי אכן קיימת בעיה מסוימת בכך שכאשר מסתכלים מי הם הצועדים ונושאי הדגל מגלים שהם חובשי כיפות, "יש כאן קושי, אבל לא צריך בגלל זה להאשים את החבר'ה שלנו שבאים, ואני גם לא רוצה להאשים אחרים שזה לא מדבר אליהם והם לא באים, אבל המציאות הזו היא הלא נורמאלית וזו הסיבה שהרב אלישע זצ"ל הנהיג שיעשו ריקודגלים בכל עיר, שיצעדו בראש העין בלוד ובקרית שמונה. אחד משיעורי הבית שלנו זה לא רק לעלות בעצמנו לירושלים אלא להביא לכך שכל עם ישראל יזדהה עם מה שנראה כקושי. אנחנו בדרך ואנחנו עם מיוחד ויש לנו ייעוד ונצעד ביחד".
מוסיף הרב גודמן ומדגיש כי יד כאן גם שיעורי בית לאדם הפרטי שצריך לבחון כיצד נכון לחגוג את היום המיוחד באופן שבו יוכלו לחבור אליו גם אחרים, האחד יעשה זאת בציורי ירושלים והאחר בסיפורי ירושלים וכיוצא באלה. "אוי ואבוי לנו אם החינוך יישאר רק לבתי הספר. חינוך מתחיל בבית".
בדברי מציין הרב גודמן את הצורך שלא לזנוח את ערך הפרט כאשר אנו עוסקים בכלל ובלאום, מה שנראה היה כשני דגלים שמתנגשים זה בזה ואולי כעת הגיעה השעה לתקן. יש בכך, אומר הרב גודמן, מעין מטוטלת שלקחה את העיסוק הישראלי מהדאגה ללאום אל הדאגה לפרט תוך זניחת הלאום, וכעת השעה לשלב בין השניים.
כדי להביא לחגיגה משותפת של כל רבדי הציבור ישנן סוגיות שיתכן ויש לדון בהן ברמה הפרקטית, האם נכון להציב בבמות זמרים דתיים בהכרח, האם נכון למצוא מסלול שלישי שהוא מעורב ולא רק נפרד לנשים ולגברים וכיוצא באלה, "יש קשיים עצומים שנובעים מאתגרי ההווה, אבל יום ירושלים נועד ראשית לכל להזכיר לנו לאן פנינו, והשאלה כעת היא איך מצרפים את כל השאר".
"חלק מהקושי היה כשעברנו סוג של ריאקציה לצד השני, ותפקידנו הוא להאיר פנים ולהבין שגם האחרים רוצים בטובת העם ואחרים נהרגים ונלחמים להגנת העם ובו זמנית לא להתבלבל ולא לשכוח במה אנחנו מאמינים ולאן אנחנו צועדים".
עוד אומר הרב גודמן ומדגיש כי "לא בגלל שלא כולם חוגגים לא אחגוג. אמשיך לחגוג, אבל אני נדרש לחשבון נפש ואולי גם לתיקון. אם מישהו מאיתנו חשב שמי שלא חשוב כמוהו הוא ריקני, אז באה המציאות וכבר שמונה חודשים טופחת על פניו עם ציבור רחב מאוד שמוכן למסור את הנפש למען העם החזון הגדול שאותו מבטאת ירושלים עבורנו ועבור כל עם ישראל".