בעקבות המלחמה בצפון מופצים לא מעט תיעודים של ילדים במסגרות חינוך וברחובות היישובים שלא פונו או שפונו חלקית ברגעי המטחים והאזעקות.
על ההשלכות הפסיכולוגיות של הרגעים הללו על הילדים שוחחנו עם מנהלת המרכז הטיפולי של תנועת אמונה בנהריה ומעלות, ליאורה אביבי.
אביבי מספרת על טיפולים שנקטעים בשל אזעקות או קולות נפץ של ירי טילים. "אנחנו נכנסים לכל טיפול בתפילה ששעת הטיפול לא תיקטע באזעקה או ביירוט. במעלות יש תמיד רעש של כטב"מ שהפך לחלק קבוע מהיומיום. מי שמגיע מחוץ לעיר שואל מה הרעש הזה, ואנחנו כבר לא שומעים אותו".
על התמודדות הילדים עם מציאות המלחמה מדגישה אביבי כי לא ניתן לתת מענה גורף ואחיד לכלל הילדים שכן "כל ילד ורמת החוסן שלו", כלשונה. "הרבה פעמים ילדים יגיבו לפי רמת החוסן של ההורים שלהם, והנושא דובר רבות בחלק הראשון של המלחמה כשהפוקוס היה בדרום. כאשר להורים יש אפשרות להיעזר ביכולות החוסן שלהם, הילדים מקבלים את המסר הזה והם נוהגים בהתאם ונרגעים".
"זה קשה אבל אפשרי", אומרת אביבי וכאשר אנחנו מזכירים את החשש והבהלה שתוקפת גם את המבוגרים היא מספרת על המציאות בחדרי הטיפול בשעת אזעקה כאשר מטפלים ומטופלים רצים יחד לממ"ד, וכאשר המבוגרים נמצאים בבהלה מובנת והגיונית קשה להעביר מסרים מרגיעים לילדים. אז איך עושים זאת בכל זאת? הדרכים מגוונות, "למשל, כשהמטפלים שלי עמדו יחד בממ"ד הם הפכו את זה למעין אירוע כהומוריסטי. זו הייתה הזדמנות לעזור אחד לשני ולצחוק אחד עם השני עד שזה הסתיים וכל אחד חזר לחדר הטיפולים. אחרי כמה דקות הייתה עוד אזעקה ועוד אזעקה ועלתה השאלה אם לא נכון לסגור את המקום".
אביבי מספרת כי בתקופה זו שבה המלחמה בעיצומה עדיין לא ניתן לספר ולדווח על שטף של פניות מצד הורים שמגלים את הקושי בהתנהגותם של ילדים, דווקא משום שהמלחמה עודה מתרחשת. בימי מלחמה "אנשים מעדיפים להסתגר בבתים. הפניות יבואו אחרי שהמצב יהיה טוב יותר. בימים הקריטיים של מלחמה לא פונים אלינו. הפניות יבואו אחריה. עכשיו אנשים עסוקים בדברים הבסיסיים שלהם, לאן ילכו, אם ילדו וכו'. יש הרבה אי וודאות. אנשים גם לא מתחילים טיפול ארוך כשכולנו לא יודעים מה קורה איתנו".
"בעבודה מול צוותים והורים אני מרגישה חוסר תקווה עם אי וודאות, ומהדברים הללו צריך להיזהר כשאנחנו מדברים עם הילדים. אלו מסרים מסוכנים שמגבירים חרדות ואי וודאות. תפקידנו כהורים, כמטפלים, כמורים וכגננות הוא להראות את הצד של החוסן, להראות את ההיסטוריה, לדבר על החוסן שלנו כעם ומעבר לכך כל משפחה יודעת מה מקורות החוסן שלה, אם זה שימוש בהומור או באמצעי רגיעה אחרים כמו תרגילי ויסות, משחקים ועוד שאפשר למצוא ברשת".
בהקשר זה מציינת אביבי כי "אחרי השבעה באוקטובר מטפלים רבים נידבו מטוב ליבם תרגילים, הרצאות ורעיונות והם נגישים לכולם. אפשר לקחת ולעשות לילדים. חשוב שההורים יתנו לילדים פעילויות ויעסקו בעצמם בפעילות ובעיקר לא לשקוע בהיסטריה ובמה יהיה, כי אלו הדברים שכל ילד ייקח אחר כך לעצמו, אם הורים רגועים יותר או יותר בחרדה".