הישרדות עם ישראל אינה עניין לויכוח בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילונים, זהו האינטרס הבסיסי והמשותף לכולנו.
מדוע אם כן, אנשים מוכשרים וציוניים, שרבים מהם מסרו את נפשם למען עם ישראל ברוב שנותיהם הבוגרות, לא מסוגלים לנצח את המלחמה ולהכריע את האויב? חלקם אף מעלים פתרונות שנוסו וכשלו בעבר, ומשמעותם הזמנת הטבח הבא וסכנה קיומית למדינת ישראל.
כדי לענות על התמיהה הזועקת הזו, אנו צריכים לברר את משמעות הקיום הישראלי.
על מה אנחנו נלחמים?
אחי, שלוחם כיום ברפיח, שלח לנו לאחרונה תמונה מתוך בית בעזה, ובו תמונה ענקית של הר הבית. הוא כתב לנו על זה: 'אם למישהו עדיין לא ברור על מה המלחמה כאן'.
לצערנו, נדמה שיש כאן צד אחד שמודע לחלוטין למשמעות המלחמה שלו - "מבול אל-אקצא" הוא קורא למלחמה הזו, וצד שני שעושה הכל על מנת לברוח מזהותו וייעודו. מפצירים בנו 'רק אל תהפכו את זה למלחמת דת' - כאילו זה תלוי בנו, וכאילו קריאות "אללה הוא אכבר" תרגומן החופשי הוא 'לחם, עבודה'.
כאשר שיחררנו את הר הבית במלחמת ששת הימים, נבהלנו מכך. משה דיין אמר "מי צריך את הוותיקן הזה?" ומיהר למסור את המפתחות לשליטה ירדנית. אומה בורחת מבשורתה.
יום ירושלים כסימפטום
סימן לניתוק שעדיין קיים מבשורתנו הרוחנית-מוסרית שלשמה הגענו לעולם, ניתן לראות בפער הגדול בין החגים הלאומיים שלנו לבין החגים הרוחניים. פסח המציין את יציאת מצרים מבטא את קיומנו הלאומי, וכך גם יום העצמאות הסמוך לו. חג השבועות המציין את קבלת עשרת הדיברות מבטא את ייעודנו הרוחני, וכך גם יום ירושלים הסמוך לו. ליל הסדר ויום העצמאות נחגגים בהמון רב גם בציבור הכללי, אך יום ירושלים וחג השבועות נחגגים בעיקר בציבור הדתי.
כשם ששמיני עצרת חותם את חג הסוכות, כך חג השבועות, המכונה עצרת, חותם ומשלים את חג הפסח לאחר ספירת העומר המחברת ביניהם. סימון המגמה לקבלת התורה, היתה המניע ליציאת מצרים: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). הלאומיות הישראלית לא יכולה להתקיים בטווח הארוך, בלי הרובד האלוקי הטמון בה.
העם מחפש משמעות
ויקטור פרנקל טען בספריו שהאדם מחפש משמעות. דבריו היו מעוגנים גם בחוויותיו האישיות כניצול אושוויץ. הוא מספר ששאיפותיו לעתיד והמשמעות שהן נסכו בו, איפשרו לו לשרוד מבחינה פיזית ולהתגבר על מחלת הטיפוס שתקפה אותו. לעומת זאת, הוא ראה כיצד אדם ששמע על אובדן קרוביו ותקוותו לראותם פגה, שקע וגווע. אם כן, כאשר אדם מאבד את משמעות החיים, זה משפיע באופן קשה גם על המישורים הבסיסיים של חייו – הוא שרוי בדיכאון ועשוי לאבד אפילו את התיאבון ואת הרצון לקום מהמיטה בבוקר. לאור דבריו נוכל לפענח את התהליך שעובר עלינו היום כעם.
בעשרות שנותיה הראשונות של המדינה, עסקנו בעיקר בביסוס כוחנו הגשמי, כילד קטן העוסק בצרכיו הבסיסיים - הוא מלא באנרגיות והחשש שיחלה בדיכאון הוא קטן ביותר. בשלב זה הציונות החילונית מילאה תפקיד חשוב וקריטי לקוממיותה של מדינת ישראל.
אך מאז כבר התבססנו והתעצמנו. באישיותו של נער מתבגר מתחילים לצוף כוחותיו הרוחניים והרגשיים – חוסר ביטוי לכוחות אלו, עלול להוביל אותו לקשיים נפשיים ואף לדיכאון.
מדינת ישראל בימינו הגיעה לשלב בו ללא הרובד של החזון הרוחני, היא מתפרקת מיכולתה להגן על עצמה במשמעות הבסיסית ביותר. שימו לב שאין כאן הבדל מהותי בין ימין לשמאל: ציונות חילונית המבקשת בעיקר לדאוג למקלט בטוח לתושביה, תגלה שבהתנהלותה היא עלולה להפוך את מדינת ישראל למקום מסוכן מאוד ליהודים, כפי שלצערנו התרחש ומתרחש לנגד עינינו כיום.
סוד הניצחון וההסברה
בעודי משקיף על הר הבית השנה, התחדש לי פירוש לפסוק הידוע "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי..." (תהלים קלז, ה-ו). ירושלים מבטאת את הבשורה הרוחנית של עם ישראל לעולם "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם".
כאשר אתה שוכח את ירושלים, בהכרח תשכח את ימינך, היד החזקה בה האדם נלחם באויביו, ותאבד את הכוח לנצח, אף כשיש לך יתרון צבאי מובהק.
גם במלחמת ההסברה אתה כושל, והלשון נדבקת לחיך ולא מוצאת את המילים להסביר לעולם אפילו את המלחמה המוצדקת ביותר שיש. כי אם שכחנו את תפקידנו וייעודנו, מהיכן נובעת זכותנו להיות כאן?
רק אם אתה זוכר את ירושלים, כלומר, את הייעוד הרוחני שלך כלפי העולם, תוכל לעמוד בשתי החזיתות הללו בגבורה. מתברר שבלי ברית הייעוד, לא נוכל לשמור גם על ברית הגורל הקיומית שלנו.
סוף דרכה של הציונות החילונית?
המציאות הנוכחית מבררת לנו שהציונות החילונית סיימה את דרכה כהנהגה לאומית. לא לחינם אין בכוחה לצלוח מלחמה קיומית זו. אמנם יש בתוכה כוחות ואנשים מוכשרים ביותר - יש לכבדם, ללמוד מהם רבות ולשתף עמם פעולה. הקומה אותה היא בנתה, היא חלק הכרחי מיכולתנו לבצע את תפקידנו. אך כוח ההנהגה חייב לעבור לשלב הבא.
משיח בן יוסף שאחראי על הגאולה הלאומית, צריך להתמזג ולהשתלב במשיח בן דוד: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף... וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד" (יחזקאל לז, יט). ההנהגה האידאלית לא תצרור את העוצמות הייחודיות של עולם החול, אלא תדע לפתחם ולהובילם.
מצבנו במלחמה מקדם תהליך זה באופן מואץ. כעת ברור יותר מתמיד שהמישור האמוני-רוחני והבשורה שבו לעולם, הם התנאי להמשך קיומנו הלאומי. "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח) – רק בזכות החזון ליום שאחרי, נוכל לנצח ביום שלפני. במהרה בימינו אמן.
הרב דני לביא הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה