היה זה אי שם בשנות ה־80. בישיבה בוערת נוספת שקיימו אנשי גוש אמונים, בהובלת חנן פורת והרב משה לוינגר, סומנה המטרה הבאה: בנייתו המחודשת של בית הכנסת אברהם אבינו בחברון, שמאז פרעות תרפ"ט עמד חרב ושומם. השר הרלוונטי למשימה היה שר השיכון דאז, דוד לוי. החברים טיכסו עצה והגיעו למסקנה שהאדם המתאים ביותר להטיל עליו את השליחות הוא דווקא אחד מצעירי החבורה – יעקב כץ (כצל'ה), שבמסגרת פעילותו למען ההתיישבות במרחבי יש"ע ניהל מערכת יחסים קרובה וחמה עם השר.
כצל'ה לא חשב פעמיים. הוא ניגש אל לשכת השר, שדלתו תמיד הייתה פתוחה בפניו, ובפיו הצעה: "אני רוצה לבוא אליך עם אשתי לשבת, אצלך בבית שאן". ההצעה הישירה הממה לרגע את השר, והוא שאל: "לבוא אליי? למה?". כצל'ה השיב בשלווה: "אני רוצה לראות איך נראית השבת אצלך". לוי הפעיל מיד את כישוריו המרוקאיים החמים ומיהר להזמין את כצל'ה ומשפחתו לשבת בבית שאן, עם אירוח כיד המלך.
השבת המשותפת של משפחות לוי וכץ בעיירה הצפונית עברה בנעימים. התפילות בבית הכנסת היו מרנינות, ולא פחות מהן סעודות השבת עצמן. אולם בכל הזמן הזה שר השיכון לא העלה בדעתו מה באמת עומד מאחורי היוזמה הלבבית. "זו הייתה שבת מהיפות שהיו לי", משחזר היום כצל'ה. "באמצע השבת פניתי אליו ואמרתי לו: 'אתה יכול להרוויח זכות גדולה'. סיפרתי שבחברון היה פעם בית כנסת בשם אברהם אבינו, שנהרס בפרעות תרפ"ט ומאז אין בו יהודים ואין בו קול תפילה. אמרתי לו: 'אני רוצה שזו תהיה הזכות שלך לבנות מחדש'את בית הכנסת אברהם אבינו בחברון".
ההתרגשות ניכרה היטב על פניו של לוי למשמע הדברים. בלי להתמהמה השיב לכצל'ה: "למרות שזו שבת, אני מודיע לך כבר עכשיו שאני ממנה אותך מטעמי להיות ראש התוכנית של בניית בית הכנסת ושכונת אברהם אבינו בחברון". ולוי אמר ועשה. מיליוני דולרים הועברו ממשרד השיכון לטובת בנייתו המחודשת של בית הכנסת אברהם אבינו, ולצידו שכונה יהודית לתפארת בלב חברון. "הזכות הזאת תעמוד לו לדורות" אומר כצל'ה על הפוליטיקאי הוותיק והבכיר שהובא השבוע למנוחות, "השבת הזאת בבית שאן הייתה בשורה גדולה ליישוב היהודי בחברון".
קביעת עובדות במזרח ירושלים
פטירתו של דוד לוי בראשית השבוע, והוא בן 86, זכתה לסיקור נרחב ולכותרות רבות שניסו לסכם את דמותו של המנהיג ואיש הציבור הוותיק, שעשה עשרות שנים בכנסת ישראל ובממשלותיה. מאחוריו תארים רבים כשר החוץ, שר העלייה והקליטה ושר השיכון, וגם חתן פרס ישראל למפעל חיים. הוא עבר דרך מפותלת בפוליטיקה, שעיקרה בליכוד, אולם לאחר מכן פרש והקים את מפלגת גשר, שאף חברה ברשימת 'ישראל אחת' לאהוד ברק ולמפלגת העבודה. הוא זוהה בעיקר כמייצג של מה שמכונה "ישראל השנייה" - אנשי הליכוד, המסורתיים, בני עיירות הפיתוח, שמתוכם צמח. דרכו האידאולוגית הייתה רבת פנים – מחד היה ממחשקיו של ראש הממשלה יצחק שמיר מימין בתקופת הסכמי מדריד, ומאידך היה מהתומכים בנסיגה מלבנון בתקופת ברק. אולם הניסיון לאפיין אותו כיונה מדינית חוטא לאמת. לוי אומנם היה קודם כול פוליטיקאי שדואג לאינטרסים הפוליטיים הקיומיים שלו, וזה התבטא גם בבחירות לא כל כך ימניות שעשה בדרך. אולם בלא מעט התבטאויות וגם מעשים, כפי שמעידים מי שהכירוהו, פיעם בו רגש חזק לארץ ישראל, ולא רק זו שבגבולות החלוקה. גורמים בהתיישבות אומרים כי דוד לוי אומנם לא היה תמיד שותף מלא לדרך, אך הם בהחלט זוכרים לטובה את זכויותיו בהתיישבות ביהודה ושומרון בקדנציה הארוכה שלו כשר השיכון (1990-1979), שעולות איתו כעת לעולם שכולו טוב.
לא רק את חברון בנה דוד לוי, אלא גם את אחותה הגדולה ירושלים. כצל'ה זוקף לזכותו של לוי את ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים במובנה הרחב. זה התחיל בהפקעת הקרקעות לטובת בנייתה של פסגת זאב. "הוא זה שהפקיע שטח של אלפי דונמים שעליו בנויה פסגת זאב, במזרח שועפאט, והחל את הבנייה שם. לולא ההפקעה הזאת שועפאט הייתה מתפשטת ברצף מירושלים לכיוון מזרח, אל מדבר יהודה. פסגת זאב היא גם הצינור להתיישבות בבנימין. בראייה עתידית של ירושלים, זה הדבר הכי גדול שהוא עשה". בהמשך תמך לוי גם בבנייתן של שכונות נוספות על קו התפר בבירה: גילה, חומת שמואל, רמות, רמת אשכול, ארמון הנציב ועוד. כצל'ה מצביע על 24 שכונות בעיר, שמאכלסות כיום כ־300 אלף יהודים – 40 אחוזים מתושבי ירושלים, שנבנו מכוחו של שר השיכון דוד לוי. "היה לו יחס מיוחד לירושלים", הוא אומר.
וזה לא עצר שם. לוי סייע למשל להתפתחות הבנייה ביישוב בית אל, ואף ביקר במקום. "הוא בנה לנו את הבתים הראשונים ביישוב, והיה בטקס הנחת אבן הפינה", נזכר כצל'ה. "הוא היה ספרדי, ולכן הקשר שלו לארץ ישראל היה טבעי וחם. גם את דרכו מירושלים לביתו בבית שאן נסע דרך הבקעה, בשטחי יהודה ושומרון".
צפונה יותר במפה נמצא בני קצובר, מי שהיה באותן שנים הראשון שנבחר לתפקיד ראש מועצת שומרון, וגם באמתחתו יש כמה זיכרונות מעניינים מדמותו המורכבת של שר השיכון. באותם ימים היו יישובי גב ההר כמו יצהר והר ברכה עדיין היאחזויות נח"ל בלבד. חלוקת העבודה ביישובים הייתה שהסוכנות היהודית בונה מבנים זמניים ומשרד השיכון אחראי לבניית הקבע. קצובר, בתפקידו כראש המועצה, הזמין את שר השיכון לוי לסיור בשומרון. הוא הכין לעצמו רשימת אתרים שבכוונתו לקדם וברצונו להראותם לשר במהלך הסיור. הפגישה החלה במשכנה של המועצה – אז בקדומים, וקצובר החל לתת הקדמה בטרם ייצאו לסיור. אלא שאז מנכ"ל המשרד קרא ללוי הצידה והתלחש עימו. "אני נאלץ לקצר את הסיור", הודיע השר לקצובר, "אני צריך להגיע עכשיו לאריאל". קצובר סירב לוותר. הוא התכונן לסיור החשוב הזה זמן רב, והיעדים לקידום ולבנייה היו קריטיים בשבילו. "כבוד השר", התעקש קצובר, "חיכינו לסיור חודשיים. לא ייתכן שנבטל אותו לפני שהתחלת". מכאן החלה רוטינה של כשלוש פעמים של התלחשויות עם המנכ"ל שממליץ לבטל את הסיור, ומאידך קצובר שמתעקש לקיימו. לבסוף הציע השר פשרה: "אני מוכן שנלך למקום אחד בלבד, תבחר אתה".
קצובר בחר מיד: להגיע אל הר גריזים והיאחזות הנח"ל שעליו, לימים היישוב הר ברכה. הוא עוד הספיק לשמוע את השר לוחש למנכ"ל: "אין ברירה, משהו צריך לתת להם", והשיירה יצאה לדרך. קצובר, בכישרונו, סקר בפני השר את ההיסטוריה היהודית של הר גריזים והאזור כולו, המחיש לנגד עיניו את החשיבות האסטרטגית והראה לו את הנוף עוצר הנשימה מפסגת ההר. חמש דקות בלבד הספיקו לשר הנפעם והוא אמר: "בני, קח מה שאתה רוצה! תוך שלושה חודשים יהיו לך פה אשקוביות, יישוב חדש".
ומדיבור למעשה: ישיבות העבודה החלו מיד, וגם מאמצי הבנייה המהירים. יום חנוכת היישוב, ביום העצמאות תשמ"ג, היה חודשים ספורים לאחר אותו סיור. למרות הפגנות ענק של 'שלום עכשיו' מול היישוב הנבנה, ולמרות הגשם שהחליט לרדת בעוז באותו יום, השר דוד לוי הגיע נרגש לטקס חנוכת היישוב הר ברכה, "שהיה קפיצה גדולה להתיישבות בגב ההר. השר עצמו נתן מנה ראשונה של 40 אשקוביות, מנה הראויה להתכבד", מחמיא קצובר.
היו אומנם אינטריגות פוליטיות כאלה ואחרות, אומר קצובר, שגרמו לשר להעדיף את הבנייה העירונית ביהודה ושומרון על פני הבנייה הכפרית, מאחר שהראשונה נזקפה בלעדית לזכותו של משרד השיכון. כך יצא שלוי הוא זה שעודד בנייה עירונית כמו בערים אריאל, מעלה אדומים ואפרת וגם באלפי מנשה. מאידך, הוא אומר, לוי היה חצוי בין הזדהותו עם ההתיישבות ביש"ע ובין מחויבותו לעיירות הפיתוח, ובעיקר ללחצים הכבדים משמאל, שכאז כן היום – גאו במלוא העוצמה כשמדובר בהעברת תקציבים ליהודה ושומרון. "מדי פעם ניתן היה לחוש שהוא מגונן על עיירות הפיתוח, לא רוצה ליצור תחרות וקנאה חריפה מדי מול ההתיישבות ביש"ע. הוא אפילו הסביר לנו את זה פעם ואמר: 'תראו, אני לא יכול להרשות שמשרד השיכון יקדם לכם יותר מדי בנייה'. זה היה בגלל הקנאה וההסתה שהשמאל הפיץ".
אבל הייתה פעם אחת שבה ההסתה של השמאל פעלה כבומרנג לטובת ההתיישבות, במקרה שאירע בקדנציה של דוד לוי במשרד השיכון. בשנת 1981 יצאה תוכנית 'בנה ביתך' של מועצת שומרון לבתים בעיר אריאל הצעירה. השמאל הסתער בשצף קצף במתקפה נגדית, וטען כי הליכוד מחלק לאנשי שלומו וילות חינם בשומרון. ביום ראשון קיבל ראש המועצה קצובר שיחת טלפון שתיארה לו את טור המכוניות הארוך שהשתרך בשבת האחרונה מפתח תקווה ועד אריאל. מתברר כי קמפיין ההסתה הפך שלא בטובתו לפרסומת אטרקטיבית: תושבים מגוש דן ששמעו על חלוקת וילות חינם מיהרו להגיע לאריאל כדי לנסות לזכות בנתח מעוגת הפלא הנדל"נית. "בסוף הם הבינו שזה לא באמת בחינם ושהקמפיין היה שקרי", מגחך קצובר, "אבל בדיעבד רבים מהם כל כך התלהבו אחרי שהגיעו וראו בעיניים, שהם פשוט נרשמו וקנו את הבתים".
"תמיד התנגד לנסיגה"
נאומיו של לוי ידועים בפאתוס ובמבטא שייחד אותם, אבל לא רבים מכירים את הנאומים שבהם השתבח בבנייה שהוביל ביש"ע, בבקעת הירדן ובגולן. באחד הנאומים שנשא בכנסת, סקר את פעילות משרדו לשנת 1981. "שנת 1981 מהווה ציון דרך בבניית היישובים היהודיים באזורי יהודה ושומרון", אמר במליאה, "החל ב־1981 מופנים משאבים בהיקף נרחב לבניית קבע ביישובים קיימים. כמו כן הוחל בהקמת שכונות עירוניות ברחבי יהודה ושומרון". הוא מתאר הכשרת תשתית לבנייה עצמית של 600 יחידות דיור ביישובים קיימים, וכן הקמת יישובים חדשים: אלפי מנשה (200 יחידות דיור), עמנואל (500 יחידות דיור), אריאל (150 יחידות דיור), אפרת (150 יחידות דיור), וגם הקמת מוסדות ציבור וחינוך - כל זאת בהשקעה של למעלה מחמישה מיליארד שקלים. עוד מנה לוי את הקמתם של שלושה יישובים חקלאיים חדשים בבקעת הירדן: עורי, אלמוג ושדמות מחולה. זאת נוסף על בנייה ביישובים הקיימים בבקעה.
בשנת 1987 הניח חבר הכנסת תופיק טובי הצעה לסדר היום בכנסת שכותרתה: "תוכנית השר לוי להקמת התנחלויות חדשות ולהרחבת הקיימות והפגיעה בסיכויי השלום". קצפו של טובי יצא על אמירה של השר לוי בטקס ביישוב נופים, ולפיה משרד השיכון ייקח תחת חסותו התנחלויות שקמו ביוזמה פרטית ונקלעו לקשיים. מול קיתונות הרותחין ששפך טובי על ראשו של "אלוף המתנחלים" כהגדרתו, השיב לוי בנאום ארוך ולא מתנצל, שבו חזר והדגיש את נאמנותו ליישובם של חבלי יש"ע.
"אחיזתנו ביהודה, בשומרון ובעזה אינה אחיזה בארץ זרה. תפיסתנו היא כי מדינת ישראל לא תיתן שתקום בעתיד מדינה פלשתינית. זו סכנה קיומית למדינת ישראל. משום כך המדיניות היא לבנות, להתיישב, לא במקום מישהו, לא על ידי נישול של מישהו, אלא באופן כזה שיהודים וערבים יחיו זה לצד זה ולא זה במקום זה ביהודה, בשומרון ובחבל עזה". בהמשך מדגיש לוי את נכונותו לקיום משא ומתן לצורך קיום חיים משותפים, אך עומד על כך שהפרטנר לשיח כזה הוא רק מדינת ירדן, ושהתנאי הבסיסי לכל משא ומתן הוא עיבוי וחיזוק ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
הדימוי הפשרני של לוי, אם כן, לא היה תלוש לחלוטין מהמציאות, אולם בהקשר הזה נעשה לו גם עוול תדמיתי, כך טוען מקורבו של לוי, חבר הכנסת לשעבר מיכאל קליינר. קליינר היה קרוב ללוי במשך שנים ארוכות בליכוד, ואף יצא איתו להרפתקה קצרה בסיעת גשר, אולם דרכיהם נפרדו עם חבירת גשר למפלגת העבודה, שכן קליינר היה ניצי הרבה יותר. הוא גם שימש יושב ראש חזית ארץ ישראל בכנסת. "התמיכה שלו בנסיגה מלבנון יצרה לו את הדימוי היוני", מזכיר קליינר, "אבל לי הוא הסביר את זה אחרת לגמרי. 'יש לנו יחסים רגישים עם האמריקנים', הוא אמר לי, 'אני רוצה לשמור את כל האנרגיה שיש לנו בקשרים האלה לטובת יהודה ושומרון. חבל לי לריב איתם על לבנון, שזה תזוזה פה ותזוזה שם שממילא נעשה אותן אחר כך, מבחינתי זה קטנות. אני מעדיף לשמור את האשראי מולם לעניינים של יהודה ושומרון'".
קליינר מספר גם הוא על תרומתו של לוי לבניין חברון וירושלים, במיוחד עיר דוד "שהייתה הבייבי שלו". הוא מספר על קשריו עם זמביש ועם אנשי התיישבות אחרים, על אירועים ימניים שאליהם הגיע, ועל אירוע למען ארץ ישראל שבו מישהו צעק לעברו "בוז", והוא נפגע עד עמקי נשמתו. ובעיקר, אומר קליינר, מה מלמד על דרכו של האיש יותר מאשר ביתו ומשפחתו? שנים עשר ילדיו של לוי חובשי כיפות ורובם ממוקמים ימינה מהליכוד, חלקם מתגוררים ביהודה ושומרון, כך לדבריו. הוא מספר כי הבן ז'קי היה מזכיר תנועת כ"ך בבית שאן. "זה מלמד על הבית. אם האבא הוא יונה, זה לא היה קורה. יצרו לו דימוי לא נכון, הוא תמיד התנגד לנסיגה מיהודה ושומרון".
לתגובות: [email protected]
***