בית משפט השלום ראשון לציון
בית משפט השלום ראשון לציוןצילום: נתי שוחט, פלאש 90

השבוע הגיעה לסיומה תביעה שאני חושד שחלק לא מבוטל מקוראי הטור לא ידעו על קיומה: תביעת לשון הרע שהגיש עורך הדין לירום סנדה נגד עיתון גלובס, אבישי גרינצייג (גילוי נאות: זה אני) ועורכת גלובס, נעמה סיקולר.

למה התביעה הזאת אמורה לעניין את הציבור ולמה שווה להקדיש את הטור השבועי בעיתון בשבע לתביעה על כתבה שפרסמתי בעיתון גלובס לפני שנתיים וחצי? כי ההליך הזה ממחיש על בשרי עד כמה מערכת המשפט הישראלית פשוט כושלת, והפתרון היחיד שהיא יודעת להציע כדי להפסיק את הכישלון הוא דרישת תקנים ותקציבים נוספים.

מעשה שהיה כך היה. לפני שנתיים וחצי פרסמתי כתבה על עורך דין בשם לירום סנדה, שעומד בראש משרד עורכי דין גדול ובעל כמה שלוחות, שהתפאר ברשתות החברתיות בייצוג משפטי ללקוח ובכך גרם לו נזק. אתקצר לכם את סיפור המעשה. סנדה פרסם בחשבון האינסטגרם את הפוסט הממומן הבא: "אני עושה הרבה דברים ענקיים ומטורפים במשרד, אבל הפעם אין לי איך להסביר לכם מה קרה פה היום. חוב של 15 מיליון ש"ח לבנק הסתיים בתשלום של 'אפס' שקלים. אין פה טעות".

סנדה הוסיף וכתב כי "הכול תוך 45 ימים! ומה הכי מדהים? הלקוח יורש נחלה ב־5 מיליון שקל אשר נשארת בבעלותו והצלחנו להגן עליה, להשלים עסקת מקרקעין ענקית ולדאוג לו לכל ההגנות". הוא הסביר שמדובר בטכניקה משפטית מרהיבה שהוא פיתח אשר הובילה לתוצאה המדוברת.

בלי להיכנס לפרטים, בדיקה שלי העלתה כי מדובר בסיפורי מעשיות, והדברים פשוט שקריים. פרט לכך, לאחר הפרסום של סנדה נודע לבנק שתיק ההוצאה לפועל נסגר והוא דרש לפתוח אותו מחדש, תוך שהוא מסתמך גם על הפרסום של סנדה שיש ללקוח נחלה בסך 5 מיליון שקלים (כביכול) שעִסקה בגינה כבר הושלמה (כביכול). התיק אכן נפתח מחדש, הוטלו עיקולים, ולימים חתמו הצדדים על הסכם חדש, והחייב שילם סכומים גבוהים.

על כך הוגשה נגדי ונגד גלובס ועורכת גלובס תביעה בסך 420 אלף שקלים. קודם כול הופנינו על פי החוק לדיון גישור בפני עורכת דין. יום עבודה שלם שלנו ושל עורכי הדין שייצגו את גלובס בוזבז על ניסיונות פשרה משונים לערוך את הכתבה ולהכניס בה שינויים שירככו את הפדיחה בשביל סנדה.

יכולתי להסכים לסחטנות, כי באמת למי אכפת אם הכתבה באתר האינטרנט תעבור עריכה אחרי שהיא כבר פורסמה מזמן, אבל החלטתי שיש פה עניין עקרוני לחופש העיתונות. גם הצד השני עלה על עץ גבוה והמשא ומתן התפוצץ.

חזרנו לבית המשפט. השופט הראשון שאליו נותב התיק העביר אותו הלאה. לאחר מכן התיק הגיע לשופטת אחרת. חלפה שנה מהגשת התביעה ועד מועד דיון קדם המשפט אצל השופטת, אלא שיום לפני הדיון היא פסלה את עצמה בטענה להיכרות אישית בינה ובין הנתבעת נעמה סיקולר. הדיון בוטל והועבר בהמשך לשופטת שרית עבדיאן.

מה הייתה אותה היכרות אישית? ובכן, לפני קרוב ל־20 שנה הייתה סיקולר מתמחה במשרד עורכי הדין שבו עבדה אז השופטת. היא אפילו לא הייתה מתמחה שלה. חלפו מאז כ־20 שנה. אין פה ניגוד עניינים ואין פה עילת פסלות ואין פה כלום. השופטת החליטה לברוח מהתיק, והכול התחיל מההתחלה.

עריכה משפטית

דיון קדם המשפט התקיים לבסוף, ובמשך כמה שעות השופטת שרית עבדיאן לחצה על שני הצדדים להסכים לפשרה שלפיה הכתבה תיערך מחדש והביקורת על סנדה תרוכך, בתמורה לדחיית התביעה.

ישבנו בבית המשפט שעות כאילו שאנחנו יושבים בחדר העריכה. השופטת עבדיאן ניסתה לשמש כעורכת על מנת להגיע לפשרה והציעה שינויים, מחיקות והשלמות. ניסיתי מדי פעם להחזיר את הדיון לפסים משפטיים, אך ללא הועיל. בשלב מסוים היא ביקשה שאסכים לדרישתו להסיר את התגית "לירום סנדה" מהכתבה באתר האינטרנט של גלובס. אמרתי לה: "כבודה, מה הולך פה? הרי הוא מעולם לא תבע על התגית, אין בזה שום לשון הרע, וזו דרישה שהוא אפילו לא העלה בדיון אצל המגשרת, אז מה העניין?" השופטת השיבה: "מר גרינצייג, בוא נסיים עם זה. מה אכפת לך?"

ככה חלפו להן כל השעות, ועוד יום בוזבז בלי תועלת. יום דיונים של השופטת על חשבון משלם המיסים של כולנו, יום העבודה שלי ויום העבודה של עורכי דיני על חשבון המעסיקה שלי דאז, אלונה בר־און.

לאחר בזבוז זמן נוסף של הגשת תצהירים והכנה לדיון, התקיים דיון קדם משפט שני. שוב התקיים דיון ארוך שבו השופטת מפעילה עליי מכבש לחצים כדי להסכים לפשרה. עבדיאן ניסתה מלכתחילה להגיד שאני נוטל סיכונים בהמשך ניהול ההליך, ושכדאי גם לי לסיים אותו בפשרה כי אני לא יכול לדעת אם היא תפסוק לטובתי או לא. אמרתי לה: "כבודה, זה תיק פשוט מאוד, אני מוכן לוותר על דיון ההוכחות ושזה ישמש לרעתי. אני מציע שכבודה תקרא את הכתבה, ועל בסיס חומר הראיות בתיק, כל משפט שלדעת כבודה אפילו עלול להיות לשון הרע אני מוכן לתקן כאן ועכשיו ואף להתנצל".

לאחר פינג פונג ממושך, השופטת אמרה שהיא לא יכולה לחוות דעה בלי לשמוע את העדויות, אך ניסתה לשכנע אותי להסכים לפשרה מכיוון אחר: "מר גרינצייג, אני קוראת את הטורים שלך על הסחבת המשפטית ועל העומס בבתי המשפט. בוא תעזור לי ותעזור למערכת עם העומס. תאפשר לי להתמקד בתיקים החשובים שמונחים על שולחני. חבל להתעקש".

בחוצפתי השבתי באריכות מדוע לדעתי הפשרה הזאת רעה גם לעולם העיתונות, משום שבמסגרתה אדם מגיש תביעת סרק ומקבל כפשרה עריכה אגרסיבית של כתבה ביקורתית עליו ואף שינויים שמעולם לא תבע עליהם, כולל שינויים שאפילו תיאורטית אינם יכולים להיחשב כלשון הרע. יש פה בזבוז משוגע של זמן וכסף לעיתון על כלום ושום דבר.

אבל הפשרה הזאת לא רעה רק לעולם העיתונות אלא גם למערכת המשפט. נתתי נאום ארוך על כך שהעומס בבתי המשפט נובע מכך שניתן להגיש תביעת סרק בשיטת מצליח, ובמקום שבית המשפט יבהיר למגישי תביעות סרק שיש מחיר כלכלי להגשת תביעות כאלה, שגוזלות משאבים שיפוטיים ללא צורך, הוא מנסה לפשר ולגשר כדי להביא את הצדדים להסכמות של הבל, ובכך מעודד עוד ועוד הגשות תביעות סרק. זה היה נאום לא רע, אבל הוא לא ממש עזר לי. השופטת דחקה ודחקה, אבל לשמחתי בסופו של דבר גם הצעת הפשרה הזאת התפוצצה.

בקפיטריית בית המשפט עם עורך הדין לירום סנדה
בקפיטריית בית המשפט עם עורך הדין לירום סנדה

זה מה יש, גם אתה תתרגל

השבוע התקיים דיון ההוכחות. יום לפני הדיון הציע התובע הצעת פשרה. אני דחיתי אותה על הסף, אך מכיוון שלא אני מימנתי את עלויות ההליך נאלצתי לעבור שוב סשן של משא ומתן, ששוב לא יצא ממנו כלום.

דיון ההוכחות היה מחזה סוריאליסטי של בזבוז זמן. העד שהגיע מטעם התביעה רק חיזק את הפרסום והוכיח אותו. מרוב תסכול על בזבוז הזמן, החלטתי פשוט להעלות לחשבון הטוויטר שלי פרוטוקול של הדיון.

לאחר העד הראשון, השופטת המליצה לסנדה למשוך את התביעה אך הוא סירב. בשלב כלשהו פנתה השופטת לתובע ולעורך דינו ואמרה להם כך: "אני מבינה מבין השורות שמר גרינצייג רוצה להעיד ונהנה מזה, אבל אתם בטוחים שאתם רוצים להמשיך עם ההליך הזה?"

שוב הוצעה פשרה. שוב לא יצא ממנה כלום. עורכת גלובס נאלצה לעלות להעיד על פי דרישת התובע. היא סיפרה בעדותה שהיא בכלל הייתה בחופשת לידה בזמן פרסום הכתבה, כפי שהסבירה זאת כבר בכתב ההגנה, ושאין לה שום רלוונטיות להליך שכל כולו תביעת השתקה. התובע לא ויתר ותמה האם היא אכן ילדה בת כפי שהיא טוענת, כי היא הביאה אישור רק מהמעסיק ולא מהביטוח הלאומי. מחזה סוריאליסטי כזה לא ראיתי.

ואז אני עליתי לדוכן להעיד (כמובן, לא לפני שעדכנתי את עוקביי). באמצע העדות השופטת הורתה לי לצאת מהאולם, ובהמשך הוציאה גם את התובע. היא לחצה על עורכי הדין של הצדדים להגיע להסכמות על דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

כאשר חזרתי ניהלתי מאבק של 45 דקות (בלי הגזמה), שבו ניסיתי להתנגד לפשרה הזאת, אבל השופטת פשוט כפתה עליי הר כגיגית. ייאמר לזכותה שלכל אורך מכבש הלחצים ובכל הדיונים הכול נעשה עם חיוך, אורך רוח, אמפתיה ורגישות לשני הצדדים ומזג שיפוטי מרשים מאוד. עם זאת היא דחקה בי להסכים באמצעות לחץ בלתי פוסק.

היא ניסתה לשכנע אותי שאני למעשה ניצחתי כי הכתבה תישאר כמו שהיא, ואני ניסיתי לשכנע אותה שהיא זו שלמעשה הפסידה כי היא תמרצה הגשת תביעת סרק על ידי אדם שיש לו את המשאבים לכך. היא דיברה על העומס, ואני דיברתי על המנגנון שיוצר את העומס. היא דיברה על טובתי וטובת ערך השלום, ואני דיברתי על טובת העיתונות וטובת מערכת המשפט. בשלב כלשהו אפסו כוחותיי ונכנעתי תוך מחאה (אגב, ביקשתי שהמחאה הזאת תירשם בפרוטוקול, מה שגרם לסערה של עוד עשר דקות, עד שגם על זה הרמתי ידיים).

בתום הדיון ישבתי עם עורכי דיני בבית הקפה הסמוך, ואמרתי להם שהדבר שהכי מוציא אותי מדעתי הוא הרוגע שלהם. הם פשוט התרגלו. הרי השופטת הייתה יכולה לכתוב כבר שמונה פעמים את פסק הדין בזמן שהיא בזבזה על ניסיונות עקרים להגיע לפשרה. כל כך הרבה זמן ומשאבים של כולם הלכו לפח, עד התביעה הבאה. "זה מה יש, גם אתה תתרגל".

הסיפור הזה לא חריג בנוף. לא עשו לי דווקא בגלל הפרצוף הלא יפה או בגלל הכיפה שעל ראשי. השופטת איננה חריגה לרעה, אלא במובן מסוים היא בעצמה קורבן של השיטה. כך עובד המנגנון הזה. לפני שנים העבירה שרת המשפטים דאז איילת שקד תקנות סדר דין אזרחי חדשות, המחייבות פסיקת הוצאות בכל הליך ועל כל בקשה בהליך למעט מקרים חריגים. התקנות הללו נרמסות מדי יום ומדי שעה בבתי המשפט. הכוונות של כולם טובות, אבל המנגנון הזה פשוט לא יעיל בצורה קיצונית.

גם 300 שופטים נוספים לא יפתרו את העומס במערכת המשפט כשזו המדיניות. הפתרון הקל במערכות המדינה הוא לדרוש תקנים נוספים ותקציבים נוספים. האם תקציב לעגלת החייאה חדישה יכול להועיל אם הרופא ישן ולא מצליחים להעיר אותו? העומס במערכת המשפט נובע רק בחלקו הקטן ממחסור בתקנים. החלק הארי נובע מניהול כושל, ומחוסר מוכנות לקבל שהמערכת הזאת כושלת. בעיני רוחם של ראשיה, זו מערכת מפוארת ונפלאה שיש להתגאות בה.

אם יריב לוין הפיק לקחים מהקידום הכושל של הרפורמה המשפטית, הוא צריך להבין שהרפורמה האמיתית צריכה להתחיל היכן שכואב לכל אזרח בישראל, כי יש במערכת המשפט הרבה חולאים שדורשים רפורמה, ורובם אינם קשורים כלל לימין ולשמאל. אם שר המשפטים לוין יתמקד בהם או לפחות יתחיל בהם - הרפורמה בה"א הידיעה תוכל לזכות לעדנה, עם שינויים מתבקשים ונדרשים, גם אם לא בממשלה הזאת ובהרכב הפרסונלי הזה.

לתגובות: [email protected]

***