הזריז משובח

בשיח סביב עסקת החטופים, מתעופפות לפעמים סיסמאות או שנעשה שימוש בחצאי אמיתות וציטוטים כביכול הלכתיים.

אחד ממשפטים אלו הוא המשפט המופיע במשנה: 'אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן', כלומר, שאין חובה או אפילו שאסור לשלם לפדיון השבויים יותר משוויו של השבוי.

לא אכנס כאן לשאלה מהו שוויו של אדם, והאם ניתן לתת מחיר לאדם, כאשר ברור שהמשנה דיברה בסביבה חברתית בה נעשה סחר בעבדים ובשבויים, והשבויים היו סחורה הנמכרת.

אולם יתירה מזאת מעניין לראות כיצד נהגו קהילות ישראל בפדיונם של שבויים רגילים שלא נשקפה סכנה לחייהם. עדות על כך אנחנו מקבלים משני חכמים מגדולי הפוסקים במאה ה-16, האחד אשכנזי מובהק, שורשיו בארץ אשכנז ופעילותו ההלכתית הייתה בישיבת לובלין בפולין, רבי שלמה לוריא הידוע בכינויו המהרש"ל, והשני ספרדי מובהק, שנולד בארץ ספרד ונאלץ לעוזבה בגירוש ספרד, עלה לצפת וירושלים וכיהן במשך כארבעים שנה כרבה של מצרים, רבי דוד בן זמרא הנודע בכינויו הרדב"ז. שני פוסקים אלו הבאים מארצות שונות וממסורות אחרות, וכנראה לא נפגשו מעולם, אומרים דבר אחד.

שניהם מתארים ומצדיקים את מנהגם של ישראל שפודים את השבויים בהרבה יותר מ'דמיהם' ואינם מוכנים 'להשאיר שבויים'.

בתשובה לשאלה הנוגעת לשבויים הנמכרים לעבודה אומר הרדב"ז: 'כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרים בשוק' והוא משבח מנהגם של ישראל ואומר: 'הנח להם לישראל ויחזיקו במדה כיון שהם שמחים וששים בה יש להם בזה שכר גדול.'

כיוצא בזה כותב בן דורו המהרש"ל: והאידנא (=ובזמן הזה) אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא (=טורכיה) והסמוכים להם פודים השבוים יותר ויותר מכדי דמיהם... ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא'.

וכמאמינים בתורה שבעל פה ובחכמי התורה, אנחנו יודעים שמסורת התורה וההלכה עוברת מדור דור, ועל כן לא ניתן לצטט פסקה ממשנה ולהשתמש בה בלי לראות את דרכי הבנתם של חכמי התורה ורבני ישראל לאורך הדורות.

ומנהגם של ישראל רחמנים בני רחמנים, כפי שמעידים שני גדולים אלו, היה להוזיל ממון ולהתאמץ באופן מיוחד בשביל מצוות פדיון שבויים אף יותר מכדי דמיהם.

בנוסף, ממשיך המהרש"ל את דבריו ומסביר שכאשר יש חשש לסיכון חייו של השבוי, פודים את השבויים אף יותר מכדי דמיהם כמו שכתבו התוספות במסכת גיטין ועוד פוסקים.

הרי שלא רק שנהגו לפדות שבויים ביותר מ'כדי דמיהם', אלא שבמקום בו יש חשש 'פיקוח נפש', מבואר בדברי הראשונים והפוסקים שכלל לא נאמר דין זה של 'יותר מכדי דמיהם'. אם כן מה נאמר ומה נדבר, כאשר בחודשי המלחמה הראשונים אולי היה מקום לדון בשאלת 'כדי דמיהם', אבל כאשר אנו רואים לנגד עינינו את הסכנה המוחשית שנמצאים בה השבויים, כמו ששמענו בשבוע שעבר עם פרסום דבר מותם בשבי של ארבעת השבויים: חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול, זכרונם לברכה, בין אם הריגתם על ידי המרצחים הארורים ובין אם הריגתם בשגגה על ידי כוחותינו ה' ישמרם, הרי כל שיש סכנת נפשות לפנינו, הסוגייה איננה רק פדיון שבויים אלא סוגיית הצלת נפשות. והנושא הוא שיקולים של פיקוח נפש עתידי אל מול פיקוח נפש ממשי העומד לפנינו לפי הבנת גורמי המקצוע המומחים השוקלים טובת הפרט והכלל.

ומפורסמים דברי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל: 'שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם, ע"י המחבלים האכזריים ... ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן'.

ובפיקוח נפש אמרו בתלמוד ירושלמי: 'הזריז משובח, הנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים'. לכן כאשר אנחנו רואים שהשבויים אינם יושבים שם לבטח, אלא להט החרב מתנופפת מעל לראשם, עלינו להיות בכלל הזריזים במצוות פיקוח נפש, ולפעול בזריזות כפי עצת המומחים ולא להשתהות ולהתמהמה בדבר הנוגע לנפשות, הן בפעולות אמיצות לשחרורם כפי שראינו בחסדי שמים בשחרורם של ארבעת השבויים בשבת האחרונה בפעולה אמיצה בה נהרג ארנון זמורה הי"ד, והן במסגרת הסכמים שיוכלו להציל מהשבי ומחשש סכנה רבים מהם, ויהי רצון שנזכה במהרה לראות בישועת ה' בשובו את שבות עמו ותרום קרנם של ישראל.