ישנם רגעים בחיים שאי אפשר לשכוח אותם. רגעים בהם אדם נפגש עם הזמן והמקום. אירועים שהם ביטוי דתי והיסטורי, רגשי ומרגש בחיי העם כולו.
זכיתי להיות בירושלים בעת מלחמת ששת הימים. כחבר בגרעין ב' "נחשו"ל" של תנועת "עזרא", למדתי שנת ישיבה בישיבת מרכז הרב. ושם גם האזנתי- בליל יום העצמאות- לשיחה המהממת של מו"ר הרב צבי יהודה "מזמור י"ט למדינת ישראל". המלחמה המתקרבת הריצה אותנו לחפש התנדבות מועילה, ומצאנו אותה במסגרת מד"א, שם היינו אלונקאים. תפקיד ששיגר אותנו באמבולנסים לרחבי ירושלים המופגזת, ולרגעי צער ועצב. מלחמה התנהלה, מלחמתנו הראשונה, ואותה חווינו מהזווית הקשה של מחיריה.
כששקטו ההפגזות והיריות, גאתה ההתרגשות. בשורת "הר הבית בידינו", הביאה לפרץ דמעות בכל מקום. ברחובות עמדו בני אדם, בכל הגילאים, מביטים - לעבר העיר, שכבר אינה שבויה בין החומות -בעיניים מצועפות ודמעות גיל, מעורבים בכאב המחיר. עמדת הלגיון בפינת החומה בהר ציון, שאיימה על השכונה הראשונה שמחוץ לחומות, עמדה שוממה. מתחתיה חור גדול בחומה ומעליה דגל ישראל ענק. בשורה היסטורית לכל יהודי, ולכל ירושלמי על אחת כמה וכמה.
ואז עברה הבשורה בירושלים. בחג השבועות הקרב ובא- ירושלים שוחררה בכ"ח באייר- תורשה הכניסה לרחבת הכותל. עוזי נרקיס, אלוף הפיקוד, הורה לפנות את הרחבה משכונת המוגרבים (שתושביה פוצו בבתים טובים יותר בשועפת ) , ובחג השבועות, לראשונה מאז קום המדינה 19 שנה קודם, התאפשרה מצוות "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך". אומנם, לא היה מקדש על כל הכרוך בכך, אך פעמי משיח צלצלו באוזנינו. ולפחות טעם העלייה לרגל ימתיק את חיינו.
הלכתי עם החבר והחברותא שלי, מומו. מקריית משה שבכניסה לעיר זרם "נהר" של בני אדם. צפוף, צוהל ונרגש. אכן, לא הלכנו. זרמנו והוזרמנו קדימה אל הכותל. רחוב יפו הכיל שטפון אנושי, כשמכל רחוב המתחבר לרחוב המרכזי, רחוב יפו, נוסף פלג של בני אדם. השמחה הרקיעה שחקים. הרגשנו בחלום. חלום שהתגשם. המחסום בכביש העולה להר ציון היה אמור להיפתח ב0300 לפנות בוקר. אך ב0230 הוא איכשהו נעלם והנהירה רק הולכת ומתגברת.
לפתע, חשתי יד על הכתף. שאלתי את מומו, מה הוא רוצה. הוא הביט בי ואמר שאינו רוצה מאומה, ואכן ראיתי שידו לא הייתה עליי. ואז הבנתי. הייתה זו ידו של סבא שלי שנרצח במחנה נאצי. אני הייתי זה שזכה להביא עמו אל הכותל את הדודים והדודות שלא זכו. זכיתי והם זכו אתי. נציג, מעט מזעיר, למשפחה גדולה שרובה נרצח שם, בגולה.
נרגשים הגענו אל הרחבה הענקית שבסופה בלט הכותל, מושא לערגת דורות. רקדנו עד כלות, המוני בית ישראל, והאבק שהעלינו מהרחבה הבלתי מרוצפת התנשא אל על, והתחבר לנו כהמשך לעמוד הענן, שהנחה את בני ישראל היוצאים ממצרים, וחיבר אותנו מהיציאה מעבדות מצרים, דרך קורות עם ישראל אל היותנו עם יהודי עצמאי בארצנו. חוויית חיים בלתי נשכחת. בעלת עוצמה כזו שתלווה אותנו כל חיינו. חזרנו הביתה.