כאשר סוקרים את דמותו של דוד המלך במקורות התלמוד הבבלי, הרי שאנו פוגשים אישיות שכל כולה תורה. דומה שנושא המלכות הוא משני מאוד אצל דוד.
הדברים באים לידי ביטוי בכך שלאחר שהקב"ה אומר לדוד שהוא לא יבנה את בית המקדש נאמר לדוד שלימוד התורה שלו חביב יותר מכל הקורבנות (בבלי שבת ל, א).
גם בסוגייה המפורסמת בריש מסכת ברכות (ג, ב) אומר התלמוד הבבלי שדוד קם באמצע הלילה ועסק בתורה עד עלות השחר עד שהגיעו אליו חכמים ואמרו לו שעם ישראל צריך פרנסה. דוגמה נוספת בו מעצים התלמוד הבבלי את לימוד התורה של דוד על חשבון היותו מלך בישראל. בשביל מה אתה מלך אם אינך יודע מה קורה בעם ישראל
דוגמה נוספת היא מותו של דוד המלך, שמת תוך כדי לימוד התורה (שבת ל, ב).
כיצד ניתן להבין הצגה כזאת, שאינה, בלשון המעטה, מתאימה לפשט התנ"ך ולתפישה העממית את דמותו של דוד המלך.
התשובה היא שעם ישראל כדי לשמור על זהותו במציאות של גלות, היה חייב להסתגר סביב עולם הרוח. הנושאים הלאומיים, באופן טבעי לא תפשו מקום מרכזי, והצגת דמותו של דוד המלך ברוח זאת היא המחשה של חשיבה חינוכית זאת. חשיבה חינוכית זאת שיש עמה הרבה מאפיינים נוספים היא זאת שחוללה את הנס הגדול ביותר בהיסטוריה – נס שמירת הזהות של עם ישראל במציאות בלתי אפשרית של גלות. במציאות של גלות נושא המדינה הוא נושא שאינו רלבנטי, ואינו בא לידי ביטוי כלל וכלל. במציאות של גלות מתרכזים רק בתורה, שבת ובמצוות של בין אדם למקום
לא פלא הוא שבבבלי מצביעים על כך שמותו של דוד המלך התרחש בשבת – יום שהמאפיין שלו הוא הצד הרוחני שבו.
אבל הדברים לא נגמרים כאן בתלמוד הבבלי (גיטין סב, א) מובא שהמלכים הם הרבנים – מאן מלכי - רבנן. במציאות של גלות האנשים החשובים ביותר הם האנשים המופקדים על הצדדים הרוחניים שבעם ישראל.
כמו כן המשנה במסכת תענית מביאה שבעצירת גשמים בשלב ראשון, קודם שהציבור כולו מתענה, מתענים היחידים. היחידים הם האנשים החשובים ביותר בעם ישראל. מי הם האנשים החשובים ביותר בעם ישראל? לדעת הבבלי (תענית י, א) האנשים החשובים ביותר הם הרבנים.
קודם מתן תורה אומר הקב"ה לעם ישראל שתפקידו הוא להקים 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. ממלכת כהנים וגוי (מלשון גויה – המסגרת החומרית) קדוש הכוונה היא מדינה של קודש.
עם ישראל תפקידו להאיר את אור הקב"ה בעולם. כדי להשפיע את אור האמונה בעולם חייבים מדינה. ללא מדינה אתה לא נחשב, ואז אזנם של אומות העולם לא כרויות בכדי לשמוע את בשורתך.
המציאות של הגלות, מציאות החיים ללא מדינה היא מציאות של בדיעבד, מציאות שמחייבת הסתגרות כדי לשמור על הזהות. עם ישראל שואף תמיד למלא את ייעודו והתנאי הבסיסי לכך הוא הקמת מדינה.
למרות שזכינו בסייעתא דשמיא לחזור ולהקים את המדינה היהודית ישנם רבים וטובים מאלו שמבינים שתורת ישראל היא מרכז החיים, שעדיין משועבדים לתודעת הגלות ואצלם אמנם מדינה היא דבר מבורך, אולם בתנאים מסוימים למדינה אין כל ערך. מדינה לדעתם היא מציאות שרק מקדמת את העיסוק התמידי בתורה. באם המדינה אינה ממלאה את הפונקציה הזאת, הרי שהיא מדינה על תנאי.
במקורות הארץ ישראלים ובמיוחד בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים את החשיבות המיוחדת של המדינה ואת השאיפה הבלתי מתפשרת לחיבור בין תורה ומדינה. אמנם גם במקורות שבתורת ארץ ישראל דוד המלך נתפס כתלמיד חכם, אולם עיקר עניינו של דוד הוא ניהול המדינה.
אנו מוצאים בירושלמי (ברכות ב, א) שהקב"ה אומר לדוד שחביב עליו המשפט והצדקה שלו, כלומר ניהול המדינה, יותר מכל הקורבנות.
גם הגמרא (ירושלמי א, א) שמתארת את העובדה שדוד המלך קם באמצע הלילה מדגישה את הצד הממלכתי של דוד. דוד הניע את מערכות החינוך בעם ישראל על ידי שהוא העיר את ראשי הישיבות (בלשון הירושלמי חבירי תורה). מן הסתם דוד המלך גם הוא עסק בתורה, אולם עיקר הרעיון של מאמר זה הוא המחשה כיצד דוד מחבר בין תורה למדינה.
התלמוד הירושלמי (חגיגה ג, ב) מביא שדוד המלך מת בחג השבועות. דומה שהמגמה
לדעת התלמוד הירושלמי היא חיבור של תורה – חג השבועות לבין מדינה – דוד המלך.
לדעת הירושלמי מלכים הם אנשי המעשה (פאה ח, ו). כמו כן אנשי המעשה, פרנסי הציבור הם גם אלו שהמשנה קוראת להם יחידים (ירושלמי תענית א, ד). אנשי המעשה הם האנשים החשובים ביותר בעם ישראל.
בדוגמאות לעיל אנו רואים איזו חשיבות נותן הירושלמי לרעיון המדינה. רעיון המדינה הוא רעיון שבמציאות של גלות, אין לו כל משמעות, אולם במציאות של תחיה לאומית אין חשוב ממנו.
מעמד הרבנים במדינה
האם העצמת המדינה מחלישה את כוחם של אנשי הרוח?
אמנם ברור הדבר שהאנשים החשובים ביותר בעם ישראל הם אנשי הציבור, אולם דבר זה לא רק שלא פוגע במעמד הרבנים, אלא מעצים אותו.
נשאל את עצמנו שאלה פשוטה עוד קודם שאנו עוסקים ברבנים. מציאות של מדינה מגדילה את כבוד התורה או מורידה את כבוד התורה?
התשובה היא שמציאות של מדינה היא מציאות שמגדילה את כבודה של התורה. בעוד שבמציאות של גלות שאלו את הרבנים שאלות בתחומים בודדים בלבד כמו שבת וכשרות וכד', הרי במציאות של מדינה רואים שלתורה ישנה התייחסות לשאלות ציבוריות בתחומי המדינה, הכלכלה, הצבא והחברה, שאלות שלא העסיקו את הרבנים במציאות של גלות. מציאות של מדינה מגדילה, באופן טבעי, את כבוד התורה.
אותו רעיון אנו מוצאים גם ביחס לאנשי הרוח. כאשר אנו עוסקים במדינה, הרי שתחום האחריות של הרבנים הוא הרבה יותר גדול. על הרבנים מוטלת החובה להכניס נשמה למדינה. לתת למדינה בראש ובראשונה משמעות ולאחר מכן כיוון ועומק.
אנשי הרוח חייבים להיות מחוברים לכל גווני הציבור כדי לרומם את רוחם ולתת להם תחושה של שליחות ציבור, ושותפות בתהליך תחיית האומה.
כל מי שחרד לכבוד שמים וכבוד תורה מבין שהוא צריך לעשות כל מאמץ לחזק את המדינה גם בגשמיות וגם ברוחניות.
כל מי שמבין שהגיע הזמן שעם ישראל יצעד לקראת ייעודו מבין שעם ישראל חייב מדינה חזקה.