בשבוע שעבר הוכרזו הזוכים ב'פרס אורי אבנרי לעיתונות אמיצה'. אורי אבנרי, איש שמאל, שנלחם ונפצע במלחמת השחרור בשורות 'שועלי שמשון', היה הבעלים והעורך של שבועון 'העולם הזה' וכיהן כחבר כנסת. ועדת הפרס החליטה להעניק תעודות הוקרה על אומץ לב לעיתונאים שגילו חושים עיתונאיים לצד תושייה ואנושיות במתקפת שמחה תורה. אנשי תקשורת אלו העבירו לציבור את מוראות המתקפה בזמן אמת, ואף סייעו לקבלת תמונת מצב עדכנית, שלמרבה הצער לא תורגמה כראוי ובזמן המצופה במטכ"ל. עם חברי ועדת הפרס נמנית ענת סרגוסטי, שהייתה חברתו למסע לבירות של אבנרי לפגישה עם יאסר ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה (82'), בשעה שחיילי צה"ל נלחמו במחבלי אש"ף. הזוכים ראויים לשבח, אבל השאלה הזועקת היא אם אורי אבנרי הוא הדמות המתאימה ביותר לבטא את אומץ הלב שהתגלה בשבעה באוקטובר. זעקה זו באה על רקע חלקו של אבנרי ביצירת המציאות הביטחונית והמדינית שהתהוותה בישראל ואשר התנפצה ליהודים בפנים בפלישת הערבים מרצועת עזה. אבנרי היה חלוץ ביצירת לגיטימציה לרעיונות שנחשבו בזמנו, שנות השישים עד שנות השמונים, להזויים ואנטי־ציוניים. הרעיון שרלוונטי לשבעה באוקטובר הוא ההכרה באש"ף, אשר קדמה והובילה להסכם אוסלו, שהוא אבי אבות הקונספציה שקרסה. לאחר מלחמת ששת הימים, וביתר שאת אחרי מלחמת יום כיפור, היה אבנרי בין הגורמים המובילים את המסע להכשרת הלבבות בישראל לקבלת ארגון הטרור של ערפאת כפרטנר לגיטימי למשא ומתן. חשוב להבין כי תכלית הקמתו של אש"ף הייתה אחת, לחסל את מדינת ישראל. בריאיון שערך דן מרגלית עם אבנרי ב־2016, בערב שנערך לכבודו בספרייה הלאומית, לרגל העברת ארכיונו למשמרת בספרייה, אמר אבנרי: "ההכרה בעם הפלשתיני, שעליה דיברתי, הגיעה רק באוסלו... הרעיון של שתי מדינות לשני עמים נטוע היום עמוק בחברה הישראלית". התפנית הדרמטית שביצע ראש הממשלה יצחק רבין ביחס לרעיון המדינה הפלשתינית ולהכרה באש"ף וערפאת היא אולי הבולטת ביותר, ובוודאי המשמעותית ביותר, שהתרחשה במדינה. "המושג אש"ף נוצר בוועידת הפסגה בינואר 1964...", כתב רבין בספרו 'פנקס שירות'. "בוועידה זו דרך 'כוכבו' של איש שנרבה להזכיר את שמו בשאט נפש: יאסר ערפאת". לנשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר אמר רבין, בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה (1977-1974): "אני חוזר ואומר: אנו מתנגדים בכל תוקף למדינה פלשתינית עצמאית בינינו לבין ירדן... מדינה שלישית לא תקום". רבין כזכור היה מי שחתם על הסכם אוסלו ואף קיבל על כך פרס נובל לשלום, בטקס רב רושם על מדשאות הבית הלבן. הגופות שהיו מונחות על מדשאות הקיבוצים בעוטף הן תוצאה של אותו טקס ידוע לשמצה. בספרו החשוב והיסודי להבנת תהליכי עומק בישראל, 'רצח בין ידידים - אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי', כתב אמנון לורד כי "אורי אבנרי תרם את חלקו לממד הפסיכולוגי החשוב של מלחמת השחרור הפלשתינית... רעיונות מבית המדרש הקומוניסטי, שעד 67' רק קומץ אנשים כמו אורי אבנרי דיברו עליהם - הפכו לרעיונות מדף שכל השמאל, מלבד מפלגת העבודה, עסק בהם". כיום כבר לא ניתן למצוא הבדל בין מפלגת העבודה לאורי אבנרי. גם לא בין אבנרי לבין רוב כלי התקשורת. לכן ניתן להבין את רוב העיתונאים שעונדים על צווארם את הפרס על שמו. מה שפחות מובן הוא הסכמת עיתונאים מערוץ 14 להופיע ברשימת הזוכים בפרס זה, ומוטב היה אילו הם היו מוותרים על הכבוד המפוקפק. המחנה הלאומי צריך ללמוד שגם מקרן צנועה, 15 אלף שקלים שחולקו בין 70 עיתונאים (שתרמו את הזכייה למיזם תיעוד של אירועי 7 באוקטובר), ניתן להפיק הון פוליטי רב, והגיע הזמן לייסד פרס לעיתונות אמיצה וציונית. הכותב הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי וחבר מערכת 'האומה' ***