אחדות ויחודיות

קע"ו פסוקים כוללת פרשתנו, אך מהווה היא המשך ישיר לפרשת במדבר ובתווך חל תמיד חג מתן תורה בו קוראים אנו את עשרת הדברות.

כך שהפרשה הכוללת היא במדבר, עשרת הדברות ופרשת נשא, קו ישר המתווה דרך ישרה לחיי העם המתקרב לארצו ולמולדתו. קו ישר, למרות שנראה לכאורה כמלא פרשיות אמפיריות, כולן חוברות להתוויית הדרך הלאומית והפרטית של כל איש וכל אישה בישראל - אחדות וייחודיות לטובת הכלל, ללא סטיות, תוך העמדת המשכן, המקדש, המסמל את האידאל, את קדושת ה' במרכז, ושאיפת העם לדבוק בו.

האחדות והאחידות באה לידי ביטוי בסדר המסע והחניה של עם ישראל לשבטיו, מחנה ישראל, מחנה לויה ומחנה כהונה כשהמשכן באמצע. כמו גם כמובן בצבא שכל שבט מפריש כל יוצא צבא מגיל עשרים שנה ומעלה. כשצבא שבט לוי האמון על מסעות כלי המשכן. חיל תובלה בקדושה.

דווקא לחיזוק אותה אחדות, יש צורך גם בייחודיות של כל שבט וייחודיות של כל פרט בעבודת ה'. לכן נתאוו ישראל לדגלים, נתאווה כל שבט לדעת מה תפקידו הייחודי עלי אדמות בעבודת ה' לטובת כלל ישראל, במה עליו לדגול. אגב, כך מצינו בחסידיות השונות, האחת דיגלה אהבת ישראל, והשנייה אהבת ארץ-ישראל וכן על זו הדרך.

למען האחדות יש צורך באחדות השבט, אך אחדותו תלויה באחדות כל משפחה כמשפחה. לא בכדי בפרשת במדבר מניין בני ישראל נמנה 'לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם'. עם ישראל בנוי ומיוסד על הקמת משפחה ועל קדושת חיי המשפחה. כך הוא רצון הבורא.

רבים בעולם סוטים מהדרך הזו, בפרט בדורנו אנו. יש חכמה בגויים תאמין. לאחרונה באחד מנאומיה פתחה ראש-ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוניה בשאלה: למה כולם מפחדים ממוסד המשפחה? למה המוסד משפחה נהפך לאויב?... שאלה ומיד ענתה: כיום, תוקפים את הזהות הלאומית. תוקפים את הזהות הדתית ותוקפים לא פחות את הזהות המשפחתית. ומעמידים לכך מנגד תחליף - האנונימיות. אני אזרח איקס. ממגדר איקס. הורה 1 והורה 2. אני חייבת להיות מספר.

הידעתם למה? כי כשאין זהות, אין שורשים, או אז אני נתונה לחסדי הספקולציות הפיננסיות. אני 'הצרכן המושלם'!... כשאין משפחה, נותר האני, האנכי, ללא שום מחויבות, לא לבעל או לאשה, לא למשפחה, וכמובן לא לאומה. הבה לא נהיה עבדים לספקולציות פיננסיות... סיימה מלוניה.

אומרת לנו התורה, 'איש איש כי תסטה אשתו'. סטיית הפרט מקדושת הבית היהודי, מן הדרך בה בחר הבורא עם בריאת האדם הראשון, שלא נקרא אדם עד שנוצרה הזוגיות, ביצירת האשה מן האדם, סטיה מדרך זו, מסכנת את התא המשפחתי, מסכנת את אחדות המשפחה, וסופה שתפגום באחדות השבט ומתוך כך באחדות האומה כולה. אומר ספר החינוך, חשובה היא הסרת החשד מסטיית האשה, שמתוך כך תירבה אהבה ושלום שלם בין איש לאשתו וזרעינו יהיה קדוש.

בימינו רבים הם נושאי הדגל של ה'אני האישי' ו'המימוש העצמי' ובכך סוטים הם מן הדרך. כך כאמור נהרסות המסגרות המשפחתיות, הדתיות והלאומיות, ביד מכוונת עתירת ממון של השמאל הראדיקלי. מנגד אומרת לנו התורה, כי עלינו להציב עולם מול עולם, כפי שהדבר מנוסח בדבריו הנפלאים של הגאון רבי שמעון שקופ בהקדמה לספרו הנודע 'שערי יושר'.

מצוות 'קדושים תהיו', כלול בה, כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו. היינו, שיהיו כל עבודתנו, ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בזה איזה עניין לטובת זולתנו... ע"כ. רוח זו של 'סטיה' הפכה לסערה, ולכן נכון וראוי לכל יראי ה' וחושבי שמו, ליצור ולחזק לטובת הכלל רוח סערה נגדית, ביתר שאת וביתר עוז, לפני שרוחות המערב יחסלו עוד חלקות טובות במחנה ישראל. בפרט נכון הדבר לקראת נחלי השבים ואלה שישובו בעז"ה מן המלחמה לשלום, 'שבים' תרתי משמע, שבים לביתם כפשוטו, אך גם שבים ומחפשים את דרכם עם שובם משדה הקרב.

יש סטיה בקדושת המשפחה, אך יש והסטייה היא בפרישות יתר מבחינה דתית. כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. הגם שהסטייה האחת עוסקת בפגיעה בקדושת הבית היהודי והשנייה בקדושה יתירה, שתיהן סטיות. ובשתיהן מדריכה אותנו התורה כיצד לנהוג. סוטה והלכותיה מחד ונזיר והלכותיו מאידך, ולא בכדי סמוכות הן זו לזו. יפה היא הנזירות לבודדים הראויים למדרגה זו. וגם אלה הראויים, מורה התורה שלא ישתה יין, ולא יגלח את שערותיו במשך מינימום שלושים יום.

וכאשר יסיים את הנזירות, יקריב קרבן, וישוב להיות כאחד העם מישראל המקיימים יחדיו תרי"ג מצוות. כותב רבי יהונתן אייבישיץ ב'תפארת יהונתן', שלהחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה [לא ראויה]... דרך שהפרושים אין דעתם נוחה בהם כלל וכלל, כי עובד ה' השלם, צריך להיות דבריו ועסקיו נח לה' ולבריות, ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני-אדם והנהגת מדינה, ואילו היו כולם נזירים כאלה, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האומה.

ועל זה רמזו חז"ל: יפה תורה עם דרך-ארץ. ולכן, כל פרישות שיעשה האדם, תהיה היא על זה הסוג שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה כולה. אבל פרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה, זה אינו בגדר השלימות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל... כי קדושה במותר לך תהיה רק במה ששייך ב'הקהל', לכל קהל עדת ישראל.

בדומה לסטיית הנזיר ופרישתו מהציבור, אומר רבי נתן במסכת כתובות [קט] שהנודר נדר, כאילו בנה במה, והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן. רבי נתן שולל באופן נחרץ הן את נדירת הנדר והן את קיומו, כי זוהי סטייה של הפרט מהכלל. כותב רש"י שהכוונה לבמה לשם עבודה זרה, ובמקום אחר אומר הוא, שהכוונה היא לבניית במה לה' בשעת איסור הבמות . כך או כך, סטייה יש כאן וכתב המהר"ל בחידושי אגדות נדרים [כב.] : שהבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת. וכך הנודר על דבר, הוא פורש עצמו מן הכלל, שאם אוסר עליו את היין, הרי לכל העולם היין מותר ואליו היין אסור, והרי הוא פורש עצמו מן הכלל, ולכך נחשב כאלו בונה במה.

דומה שלא בכדי, מיד אחר פרשת הנזיר, באה ברכת כהנים, ובה נאמר: 'כה תברכו'. כה תברכו ללא שום סטיה משום מילה מ 15 המילים שבשלשת הפסוקים שבברכת כהנים, לא פחות ולא יותר. זאת ועוד. אומרת הגמרא במגילה ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין. ברכת כהנים נקראת כמות שהיא ללא סטיה וללא כל תרגום. ואכן, אין תרגום אונקלוס לברכת כהנים. לא זו אף זו. ברכה זו צריכה להינתן לקהל על ידי הכהנים, באהבה!. אך אהבה כללית אינה מספקת, צריכה היא להיאמר מתוך אהבה לכל אחד ואחת שבבית הכנסת בעת שמיעתה. ואם חלילה יש אחד שאין הכהן מברכו באהבה, אסור לו לעלות לדוכן ואם עלה לדוכן וברך, ברכתו הינה ברכה לבטלה.

וכיון שסטייה מהדרך שהתוותה לנו התורה ביסודה מהווה סכנה, נכון גם שלא יהיה שום הבדל בין כל קורבנות שנים עשר הנשיאים לשבטיהם. אף סדר ההקרבה היה כסדר המסעות, כסדר הדגלים. וסדר הדגלים יסודו עוד מיעקב אבינו. 'אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אומר רש"י, [במדבר ב,ב] באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו מצרים, שנאמר, 'וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם' [בראשית נ,יב]. אומר הרב זלמן סורוצקין בעל 'אזניים לתורה', למה טרח הכתוב י"ב פעמים לכתוב בפרטיות את אותם קורבנות שנאמרו ביום הראשון? דיברה התורה בשבחם של הנשיאים שהשני לא סטה מקרבנו של הראשון ולא הוסיף עליו. וכן השלישי על השני, וכן כולם.

ומעניין לעניין באותו עניין, ברוח מסירות הנפש למען הכלל של רבים מלוחמינו גם בעת הזאת, סיפר לי הרב מאיר שלזינגר הי"ו, שהקדוש שלמה אומן שמסר נפשו למען הכלל על קידוש ה', לפני מ"ב שנים במלחמת שלום-הגליל, כשרקד בשירת 'האדרת והאמונה לחיי עולמים', והגיעו ל'עוז והענווה לחיי עולמים', אמר: 'זוהי הנוסחה הכי קשה לבן אנוש, אך הכי רצויה אצל בורא עולם'. עוז מחד וענוה מאידך למען הכלל.