הכרת הטוב כלפי הקב"ה על כל מה שאנחנו מקבלים ממנו – גם כאשר הטוב מגיע במינונים קטנים, היא בסיס ראוי להופעת ברכת השם על עם ישראל בשפע ובעוצמה ללא תלות במצבו הרוחני של עם ישראל.
אנו קוראים בפרשה את ברכת הכהנים. הפסוק המסיים של ברכת הכהנים הוא "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". משמעות "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" על דרך הפשט (כמו שאומר כאן הרשב"ם) היא 'יביט אליך', יראה אותך כפי שאתה במבט אלוקי תמידי, ולא יסתיר את פניו. הסתר פנים זו מציאות נוראה שהקב"ה לא מלווה אותנו ומתרחק מאיתנו. מציאות שכזו עלולה להוביל לתוצאות הרסניות.
אך המדרש עומד על השוואה בין "יִשָּׂא ה' פָּנָיו" ל"משוא פנים" במשפט, כפי שמפורש בספר דברים: "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז). פסוק זה נאמר כחלק מאזהרה – כלומר צריך לשמור את כל מצוות השם, כי הקב"ה לא ישא פנים ויעוות את הדין. אם מישהו צריך להיענש, הוא ייענש. המדרש בכמה מקומות מעמת את הפסוקים האלה, ומקשה: כיצד ניתן להבין את שניהם כאחד?
הגמרא בברכות, מתארת שאת השאלה הזו שאלו מלאכי השרת את הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ""; כיצד שני הפסוקים הללו מסתדרים ביחד? עונה להם הקב"ה: "וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלוקיך" (דברים ח, י), והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה"!
על פי דין תורה, רק כאשר אדם שבע הוא מחוייב לברך ברכת המזון. למרות זאת, מדברי חכמים "הם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" – מדרבנן, גם אדם שאכל רק כזית (לפי רבי מאיר), או כביצה (לפי רבי יהודה, והלכה כמותו) צריך לברך ברכת המזון. הקב"ה אומר: "אם עם ישראל כל כך מדקדק לברך ברכת המזון, גם אני אשא פני אליהם".
במבט ראשון זו כמובן תשובה קשה: האם ניתן לפטור מישהו שמתנהג בצורה לא טובה בעניין אחד, רק בגלל שהוא מדקדק על עצמו בנושא אחר? שאלה נוספת שעולה בהקשר זה היא: מדוע דווקא מלאכי השרת הם אלו ששואלים את השאלה הזאת?
מסביר הרב קוק בעין אי"ה תשובה בשתי קומות: ראשית, מלאכי השרת הם אלו שאחראים לשבח ולפאר את הקב"ה. ספר דברים אומר לנו בפירוש שאצל הקב"ה חלק ממעלותיו (או חלק מתכונותיו ביחס אלינו) הן שהוא עושה דין, לא מוותר, אי אפשר לשחד אותו או לצפות למשוא פנים וכך יש סדר וצדק בעולם. על כך מלאכי השרת משבחים את הקב"ה.
אך בתגובה עולה השאלה: למה כלפי עם ישראל זה לפעמים אחרת? על כך מסביר הרב קוק: הכרת הטוב היא המפתח, כשאדם מברך על האוכל הוא מכיר טובה לקב"ה, הוא מודה לו על כך. הכרת הטוב היא בסיס לתיקון בכל מרחבי החיים. גם אם אדם נכשל בדבר מסוים, הוא מכיר טובה לקב"ה על כל מה שהוא עושה: בשעת הקימה אומר "מודה אני", בזמן האכילה מברך את הקב"ה בברכות הנהנין וברכת המזון. אדם כזה חי בתודעה שהקב"ה מלווה אותו. אף אם יש לו קלקולים בנושאים אחרים, כנראה הוא יתקן אותם. הדבר נכון אף ברמה הלאומית: עם ישראל הינו אומה שחיה יום יום את השפע והברכה האלוקית, ומודה לקב"ה על כל זאת. אומה שכזו ראויה ליחס מיוחד מהקב"ה, שלא ידון אותה במסגרת הדין המצומצם בלבד, אלא מתוך ראיה של כל מה שהיא פועלת ועושה בעולם – הרי בסופו של דבר אומה זו אמורה להביא לעולם את דבר ה'.
הרב קוק מוסיף עוד קומה: מדוע מי שאוכל כזית או כביצה לא אוכל כדי שובעו? ייתכן שהדבר נובע משיקולי חיסכון זמן או תוכנית תזונתית מסוימת, אבל יכול להיות שפשוט הוא רעב ואין לו עוד אוכל. בנקל עלול אדם לומר לעצמו במצב כזה: 'נשארתי רעב, ואין לי מה לאכול – על מה יש לי להודות?'. אבל אם בכל זאת אדם כזה מברך ומודה לקב"ה, אף על פי שהוא לא חייב מדין תורה, הרי זו מדרגה עצומה. במצב זה, אדם מבין שהוא לא מצפה מהקב"ה לפתור לו את כל הבעיות. הוא מצפה מהקב"ה לתת לו כדי חייו, וברגע שהוא מקבל את זה הוא כבר מודה לקב"ה. למי שחי בתודעה כזו יש בוודאי פוטנציאל תיקון לכל המרחב שסביבו.
בתחילת השבוע נתבשרנו בשורה מדהימה על שחרורם של ארבעה מהחטופים יחד עם בשורה קשה: נפילתו של ארנון זמורה הי"ד במבצע החילוץ. עם ישראל כולו התפעל מהחילוץ והיה אסיר תודה. עלול לעלות בפנינו קול פנימי שיאמר: "יש לנו עוד 120 חטופים, ועל מה יש לנו להודות!?", אבל גם על זה אנחנו מודים לקב"ה. אנו מבקשים מהקב"ה להמשיך ללוות אותנו, להביט אלינו, להשרות עלינו את הברכה האלוקית במלואה, כמו שראוי לעם ישראל כשהוא עושה את רצונו של מקום, גם כאשר יש קשיים במרחב הרוחני. כי כאשר הכרת הטוב מתייחסת לדברים הקטנים, ניתן להיות סמוכים ובטוחים שעם ישראל ימשיך ויתעלה, ולכן הוא ראוי להופעת הברכה האלוקית. אנחנו מתפללים לקב"ה שישרה בנו את ברכת הכהנים במלואה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".