מה זה בשבילנו מתן תורה? ושאלת השאלות מה היתה בשבילנו שמחת תורה? יש לנו יחסי אהבה שנאה עם הקב"ה, כמו בעל ואשה פעם כל כך אהבנו, אז מה קרה? כגודל האהבה גודל האכזבה.
אהבה שלעיתים הופכת לשנאה. כתוב ששנאה ירדה לעולם בזמן מתן תורה על הר סיני. שנאת השקר לאמת שהתורה מביאה איתה שנאת אומות העולם לישראל. בשבועות, אנחנו חוגגים יום כלולות בין עם ישראל לאלוקיו. ברית נכרתה עם שטר התחייבות, שטר כתובה. וכידוע אסור לחיות לילה אחד ללא כתובה.
למה בכלל צריך כתובה? כתובה נועדה לאפשר בחירה בזוגיות כדי לאפשר דיבור של אמת, לאפשר לשאול אם בכלל רוצים להמשיך יחד. לפעמים, אנחנו כבר לא אוהבים וכבר לא רוצים ומחפשים משהו אחר. כעם ישראל אנחנו מונחים על השאלה הזאת האם אנחנו רוצים להמשיך את הברית.
מה עברנו בין שמחת תורה למתן תורה? התחלנו לדבר דיבור של אמת. כזכור חג שמחת תורה מגיע אחד עשר יום אחרי יום כיפור. ביום כיפור תשע"ד נחשף מהלך כואב שבעצם בשורשו הוא ענין-בירור הזהות, הזהות שלנו כעם.
יום כיפור, יום של קונסנזוס לאומי של תפילות, של עצירת החיים, של רחובות שקטים, של חשבון נפש, ובסוף תקיעת שופר שמושכת אליה המוני יהודים. יהודים של יום כיפור. השנה מעל כל זה ריחף סימן שאלה אחד גדול האם אנחנו כעם נותנים כבוד ומקום ליום כיפור, לתפילות יהודים מעוטרי טליתות או שאנחנו שוברים את הכלים והכללים והמחיצות? ושברנו.
אולי יותר נכון קומץ קטנטן מתוכנו שבר, והלב של רוב העם נשבר. במשך השנה שקדמה ליום כיפור הקומץ שבר גם את כללי יום הזכרון בהפרת קדושת היום ובהפרת כבוד חללי צה"ל ומשפחותיהם. הקומץ שבר את ערך נאמנות צבא העם בקריאות סרבנות.
מה בעצם הסיפור של כל אירועי השנה האחרונה? הסיפור הוא בירור הזהות שלנו. זהותנו כעם השב לארצו. אז מה פירוש עם? עם ישראל? או שאין הבדל בין ערבים ליהודים. מה פירוש לארצו? הארץ הזאת, למי היא שייכת? ומי אמר שהיא שלנו? אז מי אנחנו? ומה גבולות הבירור בכל הנושאים האלה? האם תתאפשר כפיה בכוח של השקפה של מיעוט על הרוב? אחרי שנה של הצפת שאלת הזהות הכל התהפך ביום אחד בהפתעה נוראית. פרצה מלחמה דווקא ביום שמחתה של תורה.
ופתאום "גילינו" שערבים שונאים יהודים, שהם מסוגלים לאכזריות בצורה כזאת שאנחנו לא מסוגלים אפילו להסתכל. שהם קוראים לכולנו מתנחלים גם למי שהתנער מהמתנחלים וראה בהם, הערבים מושא לקשר ואחווה. גילינו שעם ישראל מוכן למות אחד בשביל השני. ושמה שמזהה יהודי שיושב שעות בסכנת נפשות בממ"ד הוא משפט שרק יהודים יודעים גם אם הם לא למדו כמעט תורה. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
והמשפט הזה מאפשר ליד שמחזיקה שעות את דלת הממ"ד לפתוח אותה באמון, באנחת רווחה הנה ההצלה הגיעה. גילינו בשמחת תורה שתפיסת עולם מעוותת בתוכינו ובתוך הצבא שלנו שאומרת שאפשר לעשות שלום עם אויבינו גם אם הם לא אומרים זאת השמידה הרגה ואיבדה מאות אנשים ביום אחד, החריבה שרפה והגלתה אותם מבתיהם.
מאז, בתוך חודשי המלחמה משהו השתנה באויר בדיבור בסבטקסט במעבר, בניגון. עכשיו מותר להגיד ערבים ויהודים. מותר להגיד שערבים הם אויב. מותר לדבר על תפילה וגם להתפלל. כולם מתפללים על כולם. הזהות שלנו הולכת ומתבררת. גבורת הלוחמים התנדבות כל העם לעשות משהו למען מישהו. ונקודת הרגישות והרגש הלאומי בנינו החטופים.
כולם פשוט מתפללים גם ארגונים ששנה קודם קראו לזה הדתה מדברים ומצטטים פסוקים מהתורה ומארגנים תפילות. כי בסוף, זאת השפה שמדברת אל עם ישראל. גם אם זה נאמר בעיצת יועצי תקשורת וקראייטיב, אבל בסוף זאת השפה המדוברת ובגלוי. מתוך אינטרס ולשם שמיים. אנחנו פוגשים בכל מקום גיבורים צדיקים מוסרי נפש, אכפתיות. משפחות שכולות, משפחות פצועים, והפצועים עצמם.
חיילים מוסרי נפש וחדורי מטרה. נשות מילואים אמהות ואבות לוחמים, חטופים משוחררים שמתגלים עם כוחות אדירים. ומשפחות חטופים שמגלות עוצמות של אמונה ואכפתיות למען הכלל יחד עם אהבה ודאגה לילדיהן.
יש פורום מלא גבורה יש פורם מלא תקווה ויש אהבה בנינו לבין אלוקינו ובתוכינו שהיא גדולה יותר מכל רעש קיים. 'וארשתיך לי לעולם..וידעת את ה'' הגענו למלכות שבמלכות.
הכותבת היא פעילה חברתית ותושבת חברון