תפיסת הביטחון הישראלית מימי קום המדינה ועד השבעה באוקטובר, מבוססת על ארבעה מרכיבים הקשורים זה בזה. הראשון הוא הרתעה, על מדינת ישראל להרתיע את אויביה, כך שגם אם יש להם את היכולת לפגוע בה הם יעדיפו להימנע מפעולה התקפית מפחד תגובת הנגד שתנחת עליהם.
המרכיב השני הוא התרעה, היכולת של מדינת ישראל להיות מוכנה מראש למצבי חירום ולדעת על כוונות האויב. המרכיב השלישי הוא קווי ההגנה שחייבם להיות חזקים מספיק בשביל להדוף את האויב גם במקרים של תקיפה מפתיעה. המרכיב האחרון הוא הכרעת המערכה, במצבים בהם קו ההגנה נפל חלילה ומדינת ישראל נדרשת להילחם עליה להיות מסוגלת להכריע את המלחמה עד לניצחון.
בשמחת תורה, קרסו שלושת המרכיבים הראשונים. בניגוד להערכות, חמאס לא היה מורתע, מערך המודיעין לא הצליח להצביע על כוונותיו, וקו ההגנה נפרץ באופן חמור. כעת אנחנו בשלב האחרון – שלב הלחימה וההכרעה. גורל המלחמה הזו וגם אלו שיבואו או לא יבואו אחריה, תלוי במידה רבה ביכולת שלנו להכריע את המערכה.
עם כל המילים הגדולות, הכוח המרכזי שבונה את מרכיבי הביטחון הלאומי שלנו הוא ההון האנושי הנפלא שיש לנו במדינת ישראל, והמערכת הקריטית ביותר ליצירת היסודות של מרכיבי ההגנה וההכרעה בתפיסת הביטחון הישראלית, היא לא אחרת מאשר מערכת החינוך. היא זו שמכשירה מתוכה את אותם אנשים האמורים להגן על המדינה ולהכריע כל מלחמה ברגע האמת. אלא שכאן טמון גם האתגר הגדול – מערכת החינוך בישראל במידה רבה מנציחה ואולי אף מכוננת את השבטיות בישראל. היא בנויה משלושה זרמים עיקריים ושונים זה מזה: ממלכתי, מוסדות 'מוכר שאינו רשמי' ומוסדות ה'פטור'. גם בתוך המערכת הממלכתית, הכפופה לפיקוח המדינה ומשרד החינוך, מחולקים בתי הספר לקבוצות: ממלכתי כללי, ממלכתי דתי וממלכתי חרדי.
החלוקה הזו גורמת לכך שהמכנה המשותף עליו מחונכים ילדי מדינת ישראל קטן ביותר. גם מקצועות זהותיים הנלמדים בכל בתי הספר, נלמדים בצורה שונה בין המגזרים: תנ"ך והיסטוריה שעליהם מבוסס האתוס המשותף שלנו כאן הם רק מקצת הדוגמאות לכך. בנוסף, גם כאשר ילדים גדלים במקומות מעורבים ומכירים אוכלוסיות אחרות, ברגע שהם נכנסים למוסד מסוים נגזר עליהם להעביר את שנות הלימוד בקרב תלמידים הדומים להם, ומטבע הדברים להתרחק מאותם שכנים ששונים מהם. הנצחת השונות פוגעת בחוסן ובלכידות החברתית בישראל.
על מנת שחיילינו יוכלו לאורך זמן להילחם זה לצד זה, כתף אל כתף, ולהכריע את המערכה - עליהם לכל הפחות ללמוד על העבר המשותף, להתחבר יחד אל הסיפור הישראלי ובתקווה גם לשאוף לעתיד ביחד. ניסיונות רבים לקדם את הרחבת המכנה המשותף באמצעות מערכת החינוך הפורמלית הסתיימו בכישלון. כשמדובר על מערכת שיש בה מרכבי כפייה בהגדרה, כל שינוי ולו הקטן ביותר יישפט כ"הדתה" מחד או "טרלול פרוגרסיבי" מאידך.
לעניות דעתי, הפתרון יכול להימצא דווקא במערכת החינוך הבלתי פורמלי, דרך תנועות הנוער וארגוני הנוער.
במסגרות הללו החניכים משתתפים על בסיס רצון, כך שמראש רמת האמון שלהם במערכות גבוהה יותר. בנוסף, בגילאי הנוער, יש שילוב מיוחד בין בשלות מחשבתית מצד אחד, ומן הצד השני גמישות להכיל את האחר ואף ללמוד ממנו. בין הנהגות תנועות הנוער השונות מתקיימים כבר שיתופי פעולה רבים, וכל שנותר הוא ליצור אותם גם בקרב החניכים בשטח בהיקפים נרחבים. שיתופי פעולה בין תנועות נוער שונות יכולים להפיל חומות ומחיצות ולייצר חיבור אמיתי בקרב החניכים. כל זאת בתנאי שלא נסתפק במפגשים בודדים ואקראיים, אלא חיבור בר קיימא שנוצר לאורך סדרת מפגשים בתדירות גבוהה ועקבית ומשלובים בו גם מרכבי עשייה והתנדבות.
את הדברים האלה אנחנו רואים נרקמים בפועל. יזמנו סדרת המפגשים בין פעילים מובילים בתנועת 'תורהנוער' וחניכי תנועת 'חמש אצבעות'. ראינו תהליך של חיבור והפרייה הדדית וגילינו כמה בני הנוער צמאים לחיבור הזה. כמה הם שמחים לגלות את שלמרות השוני ביניהם, יש מכנים משותפים רבים שעל בסיסם אפשר לחיות כאן יחד.
הקשרים שנוצרו בסדרה ממשיכים מעבר למפגשים הפורמליים ובני הנוער מיוזמתם כבר פועלים להמשך הקשר, בדרך להביא את הבשורה לכל החניכים בשתי התנועות. אנחנו מזמינים תנועות וארגונים חינוכיים נוספים ללכת בדרך הזה וליצור חיבורים יצירתיים כדי שיחד נוכל ליצור שינוי מלמטה למעלה. ומי יודע, אולי מערכת החינוך הפורמלית תוכל לקחת השראה ולקדם תהליכים דומים.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל תנועת ׳תורהנוער׳ מבית 'סולמות'