התלבטתי היכן להיות אמש – עזה או לבנון? נרשמתי לפני יותר משבוע לכנס דרום לבנון הראשון של תנועת 'עורי צפון'. אתמול התפרסמה ההפגנה הגדולה בירושלים, שהתחילה סמוך לספריה הלאומית שם שקדתי על תיקונים אחרונים לספר שעוסק בזיכרון החורבן.
אילו הייתי מצטרף אליה, הייתי נע עם המפגינים עד לרחוב עזה סמוך לביתי. בסופו של דבר הנופים המרהיבים, זרימת החצבני שאני נושא מהשמירות בעג'ר בשנות התשעים, והזיכרונות מלבנון הכריעו. הערב שהתנהל דרך ערוץ יוטיוב התחיל בהרצאות קצרות על הלבנון מהמקרא דרך ימי בית שני ועד לימינו. הכל היו מלאים ערגה וכיסופים אל הלבנון. לקראת הסוף דיברו מראשונות המתיישבים ביש"ע את זיכרונותיהן מהשנים הראשונות, כדי לתת עצות איך הופכים חלום למציאות. והנה אט אט עזה ולבנון התמזגו.
כאשר סיפרה דניאלה וייס שהיא אמרה לר' חנן פורת שהיא הגיעה לסבסטיה לתמיד, נזכרתי בעיר האוהלים בקיץ שעבר שנבנתה חיש מהר בגן סאקר מהמוני מתנגדי הרפורמה. כשהיא המשיכה וסיפרה כיצד עלתה פעם אחר פעם לסבסטיה ראיתי לנגד עיני את ידידתי, מרצה באוניברסיטה שמגיעה מידי מוצאי שבת לקפלן, לאותה הפינה עם אותם האנשים ואותו הדגל. יהודית קצובר ספרה על התיישבות הנשים בבית הדסה, ואני ראיתי את מורן זר-קצנשטיין (אף היא חניכת בני עקיבא!) ואת בונות אלטרנטיבה.
ואולם, יותר מכל תפס את ליבי הרב אלישמע כהן שתיאר כיצד במשך שנים, רק הוא ומספר תלמידים זעום עלו ביחד פעם אחר פעם לחומש, ופעם אחר פעם הורדו, בגשם ובשמש, בשרב ובקור. ואני רואה את המשמרת הקטנה מול בית הנשיא, שמידי פעם אני מגיע אליה, ולעיתים אינה עולה על מניין אנשים ונשים. מאז שמחת תורה הן שם. נשים שגילן כגיל המדינה, עומדות עם תמונות החטופים, מחלקות סרטים צהובים.
והוא ממשיך ומספר כיצד הוא נעצר לאחר כל עליה וירידה, ואני חושב על חברתי, שעזבה חברת הייטק ויורד לאיילון מידי שבוע ומתייצבת מול המכתזי"ת. והרב כהן מספר בשבח ההתמדה שלהם, והוא מסביר שההתמדה היתה לשם הדבר עצמו מבלי לדעת מה יהיה בסוף, רק אמונה שחומש תוקם ותבנה. וכשאני שומע אותו, אני מרגיש צורך לשוב לאותה משמרת עם האמונה שהוא נטע בי, שעצם ההתמדה תחולל סדק קטן, שיילך ויתרחב עד שישובו אלינו החטופים.
ועדיין, למרות הקשר הברור בין עזה ללבנון, לא פענחתי את סוד הזיקה שבין רחוב עזה להתיישבות בדרום לבנון. ואז החלו להגיע התמונות מרחוב עזה. מפגינות ומפגינים צעירים עם דגלי ישראל מכל מיני סוגים וגוונים, מתיישבים ברחוב ושרים 'כל העולם כולו גשר צר מאד'. והרגשתי שרחוב עזה ודרום לבנון אחד הם – אותם אנשים, וגם הארץ שמשתרעת מהלבנון ועד לעזה בואך מדבר מצרים. ולמרות שהם אחד, הם שונים. ואני רק מקווה ומתפלל שאהבת האדם וחירותו שבה מאמינים מפגיני רחוב עזה וקפלן, תפגוש את הערגה לארץ של ישראל של ישראל סוקול הי"ד וממשיכי דרכו בתנועת 'עורי צפון'.
ועל אף שיש כאלו הסבורים שמפגיני קפלן הם קומץ זקנים נרגנים מפני ש'גנבו להם את המדינה', אני ראיתי אנשים ונשים חרדים לגורלם, לאורח חייהם, ולמדינה שבעדה נלחמו, ושלחו את בניהם ובנותיהם לחיות ולמות בעבורה. ולמרות שיש החושבים (בצד השני של הגבעה) שמתיישבי דרום לבנון הם קומץ משיחיים-הזויים, הם מבטאים כמיהה דומה לארץ ולמורשתה שהביאה רבים מאד מהסבים והסבתות של מפגיני קפלן לארץ ישראל, בלילות טרופים ובספינות מטות להשבר.
ובין המדורות ברחוב עזה ליישובי הלבנון עלתה בני ברק על ישיבותיה, על תלמידי החכמים שבה ומפעלי הגמ"ח שמפעמים בה. ובני ברק זו, עיר התורה והיראה, כפי שיש הנוהגים לכנותה, מותקפת ומושמצת כיום מכל עבר מרחוב עזה וממורדות הלבנון. הללו רואים בהם בטלנים, והללו מגנים את תורתם. ואלו ואלו בטוחים שבמחי כמה אצבעות ניתן יהיה לעקור ציבור שלם מאמונתו ומאורח חייו.
בילדותי היה נפוץ מאד הספר 'היהודי האידיאלי ' של הרב צוריאל בובליל. היה זה יהודי שיש בו גם תורה, גם דרך ארץ, גם אהבת הארץ. הוא לומד תורה, ויוצא מאוהלה של תורה למלחמת מצווה. כיום ברי לי שאין יהודי אידיאלי. אין אדם וגם לא יהודי שמבטא בשלמות את ריבוי הפנים של ההווייה. היהודי האידיאלי הוא עם ישראל שיש בו לומדי תורה, עובדי אדמה, נשות ואנשי צבא, שאמונותיהם שונות, דרכיהם שונות, ואורחותיהם נבדלות כמעט בכל דרך.
מה שנדרש מכולנו, איננו לשנות את האחר, גם לא לשכנע אותו שדרכו רעה ופגומה. מה שנדרש מאיתנו הוא קודם כל התבוננות פנימה והכרה שאיננו יכולים לשאת את המשא הזה לבדנו. ולאחר מכן, שנבין שהמדינה הזו זקוקה לכולנו, וכולנו זקוקים זה לזה. ערבות איננה מעלה, אלא היא כורח קיומי על האדמה הזו, עם האנשים הללו כדי שכולנו נלמד תורת חיים.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה