בכניסה למאפייה ידועה, שבה עמדו אנשים בשעת צהריים מהבילה וקנו לעצמם קרואסונים, עוגות ושאר פינוקים, עמד ליצן רפואי עם גיטרה ושר "אכילה רגשית, אכילה רגשית" והוציא לכולם את האוויר.
אישית אני ממש שונאת את הביטוי הזה – אכילה רגשית. בעיקר בגלל ההקשר השלילי שבו הוא מוצג. אכילה רגשית בעיניי זו עובדת חיים, חלק מהבריאה, ולא משהו שראוי לגנאי. כשתינוק נולד הוא עובר חוויה כל כך קשה ומטלטלת, בבת אחת הוא נכנס לעולם חשוף, קר, מסנוור, מפחיד. אך מיד מגיעה נחמה מופלאה – אמא לוקחת אותו, מחבקת אותו, מאכילה. האוכל הראשון שלו עטוף ברגשות עזים של חום, אהבה, קבלה, נחמה – שיא של אכילה רגשית שאין דומה לה.
לכן לדעתי אכילה נועדה להיות רגשית, והשאלה היחידה היא איזה רגש נכניס פנימה. ברגע שהרגשות הנכונים מוספים למתכון, לבישול, לאכילה עצמה – אזי היא הופכת להיות אכילה רגשית מהסוג הטוב ביותר. כשאני מבשלת כדי לעשות לעצמי ולאחרים מסביבי טוב, לשמח, לפנק, לקרב, גם מי שיאכל את האוכל הזה ירגיש זאת. בגלל זה תמיד כל כך מדברים על ה"טעם של אמא" שאף אחד לא מצליח לחקות.
הבעיה שהנושא הזה של האוכל, הבריאות, ההשמנה וכל שאר הדברים הטעונים שמגיעים איתו, מעורר רגשות לא פשוטים. הניסיון לשלוט במה שנכנס לי לפה, הרצון לאכול את מה שנכון והרבה מאוד חוסר הצלחה יוצרים תסכול אמיתי. בעיקר כי לא פעם אני מוצאת את עצמי אוכלת דברים כל כך גרועים, זה אחר זה, ואז באמת הרגשות שממלאים אותי הם כל הדרך לצד השני. כעס, מרירות, אשמה, יחד עם פחמימות מהסוג המזיק ביותר.
העיקר הכוונה
עוד רגש שפעמים רבות מגיע ונכנס לתוך האוכל הוא פשוט חוסר חשק או כוח. כי צריך שוב פעם לבשל - כמו למשל שבת אחרי שבועות שהייתה לנו, שבת-חג-שבת-חג של פסח, או סתם ארוחת צהריים ביום קיץ רגיל ולוהט כשאין לי כוח לזוז. ואין מה לעשות, הרבה פעמים אני נכנסת להכין אוכל בדיוק עם התחושה הזאת, זה חלק מהחיים. לא תמיד האכילה הרגשית שלי – מצליחה להיות מדויקת, מכוונת רק לטוב, ממש כמו ששאר חלקי הנפש שלי עוברים להם מצד לצד כחלק ממאורעות החיים.
אחרי הרבה שנים של ויכוחים וסכסוכים פנימיים עם הנושא הזה, והשאיפה הדי תמימה להיות תמיד בסדר, תמיד מוצלחת ומצליחה, תמיד חיובית, תמיד רוצה, אני מרגישה שמשהו בתוכי קצת התבגר (סוף סוף!) והשתנה. הבנתי שהעיקר הוא הכוונה הפנימית, והכוח לחזור בכל פעם אל הטוב. גם אם מצאתי את עצמי מתרחקת לרגע, עושה את כל מה שאני לא מתכוונת, אוכלת את מה שרע, קצת אוכלת גם את עצמי על הדרך – עצם זה שיש לי דרך, שהרצון שלי הוא תמיד לחזור אל הטוב, מאפשר לי ליישר את השורות בחזרה. מאפשר לי לקבל את העובדה שגם אכילה רגשית נוטפת חמאה ושוקולד בהפסקת צהריים היא חלק מהמסלול, גם בישול בדיעבד בלי טיפה אחת של כוח הוא חלק מהמערכת. וזה נותן לי כוח לחזור בכל פעם אל הטוב, להכין לי עכשיו מנה נפלאה, עשירה, בריאה ונהדרת, ולחייך אל עצמי ואל כל מי שיאכל אותה.
עוף ג'רקי בסגנון האיים הקריביים
לא יוצא לי הרבה להיתקל במטבחים שאני לא מכירה, ובתור אדם סקרן שאוהב לטעום טעמים חדשים נהניתי מאוד לגלות עולם של בישולים שמתרחש באיים הקריביים. סגנון הבישול שם מושפע מחומרי גלם טרופיים, והאוכל משלב טעמים רבים ועזים במיוחד. בקריביים אוהבים להוסיף המון טעם לאוכל, בשילובים שלא הכרתי עד אז, ואני ממליצה גם לכם לנסות. בדומה לאוכל ההודי רשימת התבלינים ארוכה, אבל ההכנה קלה, ולמרות שמדובר בתבלינים שונים מהרגיל, התוצאה המיוחדת שווה את המאמץ.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן השריה:
3 שעות
זמן צלייה:
שעה וחצי
8-6 מנות
8-6 מנות עוף או עוף מחולק למנות
למשרה:
כפית גרגירי פלפל אנגלי
כפית גרגירי פלפל שחור
חצי כפית קינמון
חצי כפית פפריקה
רבע כפית אגוז מוסקט טחון
4 בצלים ירוקים קצוצים
שורש ג'ינג'ר באורך 3 סנטימטר קלוף ומגורר
2-1 פלפל צ'ילי חריף קצוצים בלי הגרעינים והליבה
כפית וחצי סוכר חום
כפית מלח
2 כפיות רוטב סויה
רבע כוס מיץ לימון
3 כפות שמן
להגשה:
כוסברה ופלפלים קצוצים ורבע לימון
שוטפים את העוף ומניחים אותו בתבנית פיירקס או בתבנית מלבנית שכל העופות נכנסים בה זה ליד זה. בעזרת עלי ומכתש או פטיש שניצלים כותשים את הפלפל האנגלי והפלפל השחור. מעבירים לקערה ומוסיפים את כל חומרי המשרה. מערבבים ויוצקים על העופות ומורחים היטב כך שכל העופות יהיו מרוחים בתערובת. עוטפים בניילון ומשרים במקרר במשך שלוש שעות, אפשר גם לילה. מחממים תנור לחום של 180 מעלות, מכסים את התבנית בנייר אלומיניום ואופים במשך שעה ורבע. מסירים את הנייר ואופים עוד כרבע שעה עד להזהבה. לפני ההגשה חותכים את הלימון לרבעים קטנים, מפזרים על העוף יחד עם הפלפלים והכוסברה ומגישים.
לתגובות: [email protected]
***