דודו סעדה מארח את מצדה בוכריס אחותו של רס"ן חן בוכריס, סגן מפקד יחידת מגלן בחטיבת הקומנדו, שנפל בבוקר שמחת תורה בקרב גבורה מול המחבלים על טיהור קיבוץ נחל עוז. בן 26 בנופלו.
חן היה האח הצעיר מבין חמישה אחים, אהב ספורט, לנגן וללמוד. גדל במשפחה של צבא. אביו שירת בתל נוף, היה שלושים שנה בחיל האוויר. חן ראה גם את האחים שלו מתגייסים כל אחד בתפקיד משמעותי, פיקודי. הסיפורים סביב שולחן השבת היו כולם סביב הצבא. בצו ראשון חן מבין שיש לו בעיה כי היה עם משקפיים. הוא התחיל לעבוד ולחסוך ובגיל 16 עשה ניתוח לייזר בעיניים כדי להעלות פרופיל בשביל שיוכל להתגייס לקרבי. הוא הצטיין בכל מקום שהיה, בכל הקורסים שעשה. גם באופי שלו היה שם לב לדברים הקטנים ועד לרמת הפיקוד על חייליו. היה דמות נערצת, לוחם ומנהיג אמיץ ושקט, נועד לגדולות.
חן היה מפקד פלוגה במגלן, התקבל לסיירת מטכ"ל אבל היחידה לא אישרה לו לעבור, רצו אותו אצלם. ואז אמרו לו - בוא תהיה סגן מפקד יחידת מגלן. בחור צעיר בן 26 עם אחריות עצומה. "כשהיה טירון מפקד היחידה היה מפקד המגמה שלו בטירונות. בעצם הוא הכיר אותו מהרגע שהתחיל טירונות עד שנהיה הסגן שלו. ממש גידל אותו. מפקד היחידה אמר לנו: 'חן היה בשבילי כמו בן'".
בוקר שמחת תורה. התחילו אזעקות באשדוד. חן מבין שמשהו חריג ופותח את הפלאפון. הוא מתארגן לצאת, מקפיץ את שאר היחידה. "אמא הכינה לו תה ועוגה והוא מיהר ואמר לה 'אמא אני מבטיח כשאחזור אשתה ואוכל'. חן יוצא לבסיס מגלן בג'וליס ומשם מתחיל להזניק כוחות. במקביל פתח קבוצת וואצאפ 'מגלן מלחמה' וביקש מאזרחים לתת דיווחים איפה יש מחבלים, ואז הם מגבשים תמונת מצב. חן מנהל את הלחימה בפועל כמפקד המגלן, כבר בשעה שמונה וחצי - תשע נסעו לכיוון העוטף. הם נלחמו בגבורה בנחיתות מספרית הצליחו להכניע מחבלים רבים ולמנוע טבח גדול בהרבה. כוחות מגלן היו ממש בין הכוחות הבודדים הראשונים בעוטף, ולכן גם נהרגו ראשונים. כבר ב-11 בבוקר חן אינו היה בין החיים".
עוד מספרת כי "חייל שלו ששרד סיפר לנו שכשהגיעו כל העוטף היה תימרות עשן וגופות ורכבים שרופים. הייתה התלבטות אם להיכנס לתופת וחן לא עוצר. הוא אומר לחבריו: 'לזה חיכינו'. מצאנו מחברות צבאיות בהם הוא כתב לעצמו מילים, ואחד הדברים הכתובים שם - זה ש'אף אחד לא מגיע מוכן למלחמה. הדבר היחיד שיש לך בראש זה מה אתה רוצה, והציפייה ממך היא לעזור לאנשים, גם אם זה אומר למות'".
"אחי ש' בתפקיד מיוחד בחטיבת הקומנדו וכשהוא מגיע לעוטף, יוצא רכב הפינוי עם גופות ונעצר על הכביש. מח"ט הקומנדו מזהה שזה רכב של מגלן, ומנסה להרחיק אותו שלא יראה, אבל אחי מתעקש ורואה את חן. המח"ט אומר לו 'לך הביתה, עשית את שלך'. ואחי עונה - 'ממש לא. אני נשאר'. והם נכנסים ללחימה בכפר עזה עד הלוויה".
"חן נקבר בבית העלמין באשדוד. היתה לנו התלבטות אם לקבור אותו בהר הרצל, אבל ההורים מזדקנים וקשה להם. חן היה ממש ילד של אמא. אבא כל ערב הולך לקבר של חן, זה נותן לו מזור. אם היה קבור בהר הרצל היה להם מאתגר יותר להתמודד. ויתרנו על הר הגיבורים בשביל שיהיה קרוב לאבא ואמא".
"אני עוסקת עכשיו במחקר על שכול של אחים שכולים. קרוב ל3,000 אחים שכולים נוספו למשפחת השכול במלחמה. עד לפני שנתיים בכלל לא היה מושג כזה בחוק 'אחים שכולים'. הם לא היו חלק מהשכול. היית בן להורים שכולים וברגע שההורים נפטרים - השכול נפטר איתם. אני מדמה את זה לעץ שהשורשים משותפים לכולם והוא צומח ועכשיו נכרת גזע שלם. אני מרגישה כאילו כרתו לי איבר מאוד משמעותי מהגוף. זה משפיע על הכל. על התיאבון ועל הריכוז ועל המוטיבציה ועל החלומות ועל העולם. אני שומעת מהרבה אחים שכולים שהם מרגישים שקופים. האתגר הכפול הוא שזה לא רק לאבד את אחיך או את אחותך, אלא במובן מסוים אתה מאבד גם את ההורים. עובר עלינו המון דברים לא פשוטים ואנחנו צריכים טיפה יותר גב, צריכים שהמדינה טיפה יותר תראה אותנו".
"לגבי ההנצחה של חן, יש בי תחושת אשמה. סביבנו משפחות נופלים עסוקים בהנצחה ואנחנו לא שם. חן אהב מאוד לרוץ. אחרי המלחמה אולי נעשה לזכרו איזשהו מרוץ, אולי נעשה מצפה במקום שמשקיף על נוף ארץ ישראל, עם שלט ופינה לזכרו".
מצדה מוסיפה: "מאז סיום השלושים על אחי אני במילואים. השכול הוא לא פריבילגיה לא לקחת חלק בלחימה. אני מתגעגעת לעבודה שלי, אבל רוצה להמשיך את מה שהוא נלחם עליו ובשבילו הוא גם מת: להגן עלינו, לשמור עלינו, להבטיח לנו עתיד. זו לא בריחה מהחיים - זו בחירה. אני בוחרת בחיים. אנחנו במלחמה קיומית. רוצים להשמיד אותנו, וכל אחד נותן אחד חלקו גם אם זה קשה ואתה גם אח שכול. אני באמת מרגישה שאנחנו בהיסטוריה שנכתבת ואני רוצה להיות חלק ולהיות שותפה".
יהי זכרו ברוך.