
מקובל לומר שפסח שני שבפרשתנו הוא מעין מועד ב' המלמדנו על ההזדמנות הניתנת לכל אדם לחשיבה מחדש, הזדמנות לתיקון למי שלא היה כשיר או כשל במועד א'.
בדומה להזדמנות התשובה הנתונה לאדם, ואשר נבראה קודם בריאת-העולם, כאמור בגמרא במסכת פסחים [נד.] 'תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וכו'.
רבים וטובים מבנינו מוסרים את נפשם גם במלחמה זו על קידוש-השם באופן מופלא ומעורר השראה. מסירות נפש המביאה למדרגה העליונה, עד שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. פרשנות הפסוקים בתורה ובמימרות בגמרא העוסקים בפטור מיציאה למלחמה, התרחבה ביותר, עד שהביאה ציבור יקר וגדול של יראי-השם וחושבי שמו, המקפיד בדר"כ על קלה כעל חמורה, להקל ולסמוך על הדעות המקלות במצווה רבה זו של יציאה למלחמת מצוה. הבה נישיר מבט ונבחן בקצירת האומר את אותן מימרות.
הראשונה שבהן תפסה מקום נכבד בפרשתנו – 'שבט לוי'. אליה מצטרפות מימרות דוגמת 'רבנן לא צריכי נטירותא', 'תורה מגנת ומצלא', 'איסור עשיית אנגריא בתלמידי חכמים', ואף מהו עצם גדר מלחמת מצווה. ואולי, אחרים שלא יסתמכו על הפרשנות המקלה, כנראה סמכו ידיהם על היכנסם לגדר 'הירא ורך הלבב', אף הוא בגדרו המורחב, שמא הפסיק בהנחת תפילין, בין תפילה של יד לתפילה של ראש.
נפתח ב'שבט לוי' - בפרשתנו נאמר: 'וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּים נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ'. פסוק אחד בו חמש פעמים מודגשת שליחות שבט לוי עבור בני-ישראל, ואגב, לא פחות משמונה-עשרה פעמים מופיעים הלוויים בכל הפרשה.
כותב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל [יג, יב-יג]: למה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל' [דברים לג י]. לפיכך הובדלו [הלויים] מדרכי העולם, [הם] לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלים ולא זוכים לעצמם בכוח גופם, אלא הם חיל-השם, שנאמר: 'בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ' [דברים לג יא], והוא ברוך-הוא, זוכה להם שנאמר: 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ'.
ומוסיף הרמב"ם, ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו, עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני-האדם, הרי זה נתקדש קדש-קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי-עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכוהנים, ללוים.
על פניו עולה מהרמב"ם שכל איש מכל באי-עולם יכול להיבדל ולא לערוך מלחמה כשאר ישראל אחיו, ובמילים אחרות, ראוי הוא לקבל פטור משרות צבאי ככל בן לשבט לוי. אולם גם הרמב"ם, בהלכות מלכים [ז,ח], כותב כי הגם שיש בעלי פטור מגיוס למלחמה, על פי קריאת הכהן משוח-המלחמה, דוגמת איש אשר ארס אישה ולא לקחה, טרם נשאה לאשה, אבל המחזיר גרושתו, והמארס אישה האסורה לו, כגון אלמנה לכהן גדול, וחלוצה לכהן הדיוט... אינו חוזר לביתו, ועליו לצאת למלחמה. משמע שלא רק שיש לוויים במלחמה אלא אף כהנים. וכך הוא גם בפרק הבא - כהן מותר ביפת תואר. משמע שיש וכהן מגויס להילחם במלחמה, והלא משבט לוי הוא?! משמע מהרמב"ם שיש מציאות של לויים הלוחמים ככל איש ישראל.
הרד"ק כותב ביחס לכהנים עצמם, שלמלחמת מצווה הם בוודאי יוצאים [שמואל ב' כ"ג [כ] ומלכים א [ב, כה]. והביא לכך ראיה מבניה-בן-יהוידע שהגם שהיה כהן היה הוא לא רק לוחם אלא שר צבא. ובכל מקרה כתב הנצי"ב שהלוויים יוצאים לשמור את הכלים ולספק מים ומזון ללוחמים.
הראי"ה קוק זצ"ל בספרו 'שבת הארץ', שמיטה ויובל, [יג,יב], טוען שזה שאין שבט לוי עורכים מלחמה, הכוונה היא שאין הם מחויבים לעשות מלחמה פרטית, כמו שיזדמן לפעמים כששבט אחד עשה מלחמה לכיבוש הנחלה שעלתה בגורלו, וביקש עזרה משבט אחר במלחמתו. אבל כשכל ישראל יוצאים למלחמה, מחויבים גם הם [כל בני שבט לוי] להילחם ככל ישראל.
רבים מיישבים את דברי הרמב"ם ששבט לוי אינם יוצאים למלחמה, היינו דווקא למלחמת רשות, אבל למלחמת מצוה, גם שבט לוי יוצאים. וכפי שאומרת הגמרא במסכת סוטה [מד] שלמלחמת מצוה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וממה שנאמר 'הכל יוצאים', משמע שגם בני שבט לוי יוצאים למלחמה. ויש לכך אף ראיה ממלחמת מדין בה כתוב, בפרשת מטות, --'אלף למטה, אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא'. וכפי שאומר רש"י במקום, כתב 'לכל מטות ישראל', לרבות שבט לוי.
'תורה מגנת ומצלא', לכאורה התורה מגנה ומצילה, ואם כן למה יש צורך בחיל מגן - ראש-ישיבת ההסדר 'ברכת-משה' במעלה-אדומים, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל’ שהיה בין היתר, חבר בהנהלת האנציקלופדיה-התלמודית ויועץ בצוות הפסיקה של מכון ארץ-חמדה’ כותב בספרו 'מלומדי מלחמה' [עמ' 8]. על דברי הגמרא במגילה [טז, ב] 'אמר רב יוסף – גדול תלמוד-תורה יותר מהצלת נפשות?...' ישנם שני מיני גדולה במצוות. יש שמצווה אחת גדולה מחברתה בכך שהיא דוחה אותה. נמצאת המצווה הדוחה, חמורה מן המצווה הנדחית. אבל יש גדולה אחרת, והיא מצות תלמוד-תורה, שגדולתה היא בכך שהיא מביאה לקיום כל המצוות כולן. לא שהיא דוחה מצוות אחרות, אלא שעל ידי תלמוד-תורה אדם מגיע לקיומן של כל המצוות.
ודאי שתלמוד-תורה גדול מהצלת נפשות ושאר המצוות כולן... וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד-תורה [ג,ג], אך מכל מקום תלמוד-תורה נדחה מפני כל מצוה עוברת, ואדרבה זוהי גדולתה של מצוות תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה. תלמוד-תורה המביא לביטול מצוה כלשהי, זוהי סתירה מיניה וביה, שהרי כל גדולתו של לימוד התורה הוא דווקא בכך שמביא הוא לידי קיומן של כל המצוות. ואוי לו לתלמיד-חכם הלמד שלא לעשות, כי הלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא. ואומר רבי יוחנן, בירושלמי מסכת ברכות [א,ב] בלשון חריפה, שהלמד שלא לעשות, [לומד תורה ובשל הלימוד מבטל מצוה] נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם!
יוצא אפוא, שבמצבנו היום כאשר האויבים הקמים עלינו מאיימים עלינו מכל צד ומשחיזים עלינו את זיינם בכל שעה, אין לך מלחמת מצווה גדולה מזו שהיא לעזרת ישראל מיד צר. ויבורכו הבנים היוצאים לעזרת ה' בגיבורים. עד כאן דבריו.
עוד אומרים 'רבנן לא צריכי נטירותא', חכמים אינם צריכים שמירה, כאמור במסכת ב"ב , גם כאן הורחבה היריעה מעל ומעבר. אומר הגרש"י זווין זצ"ל בלשונו החדה, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת-נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה?! ו[פרעות] חברון של תרפ"ט... תוכיח. כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים מבחירי הישיבה וחכמיה?! במטותא מינייכו [אנא מכם] רבנן, הקדושים ההם היו 'צריכי נטירותא' או לא היו 'צריכי נטירותא?! והרי הם אותם האויבים הערבים שפרעו ורצחו אז והם הם אותם הפורעים ורוצחים עכשיו! ושמירה בזמנים רגילים מפני שונאים העלולים לבוא, מה לזה ולזמנים של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצווה?!
העולה מן האמור הוא, שאם פטור תלמידי-חכמים נלמד משבט לוי, נכון הוא רק למלחמת רשות, אבל במלחמת מצוה כזו שהתרגשה עלינו, ויש צורך בעזרת ישראל מיד צר, הכל יוצאים ולא כל שכן תלמיד שטרם הגיע למדרגת תלמיד-חכם.
'איסור עשיית אנגריא בתלמידי חכמים'. עשיית אנגריא בתלמידי חכמים, גם אימרה זו הורחבה... אנגריא ביוונית פירושה מס שהתושב היה מעלה לשלטון בכספו או בעבודה באמצעות גופו או בהמתו. אומר ראש-ישיבת אלון שבות, הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל על פי הגמרא בסוטה [י.], שעבודת כפיה זו מתייחסת לכפייה לעבודת בניה אזרחית, ולא לשירות הצבאי כשלעצמו. כפי שנלמד הדבר מהענשתו של המלך אסא ש'השמיע את כל יהודה אין נקי', היינו העביד גם ת"ח. וכבר קדם החתם-סופר במסכת בבא-בתרא [ח] באומרו ששמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכויות אחרים, גם תלמיד-חכם חייב בה. גם בהליכות הראי"ה [א, תורה] כותב הרב שאיסור אכיפת אנגריא מתייחס ליחידים שבבני המדינה המיוחדים לעבודת שמים.
דומה כי די באמור ללמד ששילוב צבא בלימוד התורה מהווה את הדרך למימוש אתגרי השעה, לכתחילה. וכי ההסתמכות על קולות ועל פרשנויות מרחיקות הינן במקרה הטוב בדיעבד שבדיעבד. זאת, במקום קיום מצוה רבה של יציאה למלחמת מצווה. והתמיהה כלפי ציבור אחיי ורעיי המקלים בכך רק מתחזקת אל מול מסירות הנפש העצומה של אחי ורעי הלוחמים האמיצים.