התכונה המיוחדת של שבט דן להיות מאסף לכל המחנות נמצאת בכל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו נדרשים להשתמש בתכונה זו במיוחד בימים אלו, כשעם ישראל במלחמה.
בפרשת בהעלותך, עם ישראל מתחיל את התנועה לכיוון ארץ ישראל, אחרי כמעט שנה בהר סיני: "ויְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". בשעת החנייה חשוב מאוד שהמשכן יהיה באמצע ועם ישראל חונה סביבו, ככה מתבטאת הופעת השכינה בישראל. אך מה קורה כשהולכים לארץ ישראל? רש"י מביא על פי התלמוד הירושלמי (עירובין ה, א) שתי דעות בשאלה איך היה עם ישראל מסודר במהלך התנועה:
עם ישראל היה מסודר בשעת הליכתו בצורת ריבוע, "תיבה" בלשון הירושלמי, כמו בשעת החנייה.
עם-ישראל היה צועד כ"קורה", בקו ישר.
כשיש מחלוקות באגדה, אנו מעמיקים ברעיון של שתי הדעות כדי להבין את שתיהן ולחבר אותן למהלך אחד.
הדעה שהלכו כ"קורה" מלמדת אותנו על חשיבות המגמה: הולכים לארץ ישראל! כקורה המצביעה על היעד. המבנה כ"תיבה" הינו לצורך החנייה, אבל המטרה היא ללכת לארץ ישראל. לכן, כשצועדים, אפשר לוותר על המבנה שסובב את המשכן. לעומת זאת, הדעה שהלכו "כתיבה" מלמדת אותנו על חשיבות הדרך: חשוב מאוד שגם בדרך נשמור על המקום של גילוי השכינה. עלינו לצעוד באותה צורה שבה אנחנו חונים, כי בסופו של דבר גם לתקופה של המדבר יש משמעות אדירה.
לאור זאת, המבט על שתי צורות ההליכה האלו הינו מבט מאחד. מבלי להכריע בשאלה המעשית מה היה במדבר, עלינו ללמוד את העקרונות הרוחניים שעומדים בבסיס הדעות השונות. עלינו לזכור את המטרה שלשמה אנו הולכים, ובמקביל – לשמור על המבנה הרוחני שמאפשר לנו לבטא את גילוי השכינה בתקופת ההליכה, כשם שאנו עושים בתקופת החנייה.
על שני הפירושים האלו צריך להוסיף את האמירה ששבט הוא דן המאסף לכל המחנות. אם הם הולכים כקורה, ברור כיצד דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות. רש"י מסביר לפי הירושלמי גם את הדעה השנייה, שהיו הולכים כ"תיבה": דגל מחנה דן (שבט דן יחד עם אשר ונפתלי) היה מרובה באוכלוסין; הדגל שלו היה השני בגודלו אחרי דגל מחנה יהודה ההולך בראש העם. גם השבט עצמו, שבט דן (ללא שני השבטים שנלווים לו), הוא השני בגודלו אחרי שבט יהודה שמוביל את המחנה. מכיוון ששבט דן מרובה באוכלוסין, הם היו מתפרסים מאחור על כל הצלע התחתונה של הריבוע.
מה היה תפקידו כמאסף? רש"י אומר שאם היו אנשים חלשים הוא היה עוזר להם; אם מישהו היה מאבד אבידה הוא היה מחזיר לו את אבידתו. קורבן העדה לירושלמי הוסיף את העובדה שהוא היה גם מגן בפני אויבים המזנבים בהם, בעזרת אוכלוסייתו המרובה.
תפקידי ה"מאסף" מתקשרים אף לדברינו בנוגע למבנה עם-ישראל בהליכתו לארץ. מצד אחד יש לשמור על המבנה של עם ישראל, המתבטא בחנייתם, אף בהליכתם לכיוון ארץ ישראל. אך מצד שני דווקא בזמן הליכה מבנים מתפרקים – קשה לאנשים, הם מאבדים חפצים, הם עצמם נחלשים, ובעקבות כך נדחקים לסוף המחנה. כאן נכנס שבט דן לתמונה, יש לו תפקיד - הוא "מאסף לכל המחנות".
כשאנחנו מסתכלים על עצמנו בתקופה כזאת: יש לנו חטופים ומשפחות של חטופים; יש לנו מפונים שעזבו את הבתים שלהם ומצפים לשוב; יש לנו חיילים מגוייסים הנמצאים בחזית; יש לנו משפחות של חיילים המתמודדות עם שלל אתגרים, ויש לנו חיילים שנפלו בקרבות והותירו משפחות שכולות. המבנים הברורים שהיו לנו לפני המלחמה מתערערים, ואנחנו מנסים לשמור על המבנים האלו, גם במלחמה ממושכת. צריך להבין שיש לנו תפקיד פה, כל אחד ואחד מאיתנו יכול להיות "מאסף לכל המחנות". זאת, בדומה לדברי המדרש בפרשת ויחי: "איש אשר כברכתו ברך אותם", התכונות המיוחדות של כל אחד ואחד מהשבטים נמצאות אצל כולנו.
זה הזמן שלנו להתחזק ולהתעשת, להסתכל מסביב, לראות איך אפשר לחזק את משפחות החטופים, המשפחות השכולות, משפחות המפונים והחיילים שבחזית ובני משפחותיהם. עלינו להתבונן ולחשוב את מי אפשר לחזק ולמי אפשר לעזור. כשאדם רואה את הדברים מהזווית הזאת, הוא מתחזק בעצמו. כך עם ישראל תמיד היה: בעת מצוקה מתחזק, איש עוזר לרעהו, ומכוח זה – כולנו ממשיכים בדרך לכיוון ארץ ישראל ולכיוון הגאולה השלמה.
אנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שיסייע בידינו - כל אחד "איש על מחנהו ואיש על דגלו", לשמור על המבנים, על המשפחה ועל היישוב. וכן שכל מי שצריך עזרה - שיהיה תמיד מי שיעזור לו, ומתוך כך נתחזק כולנו.