"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים... וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח... וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן". "איך תאמר שמצרים נותנים להם דגים חינם, והלא כבר נאמר: 'ותבן לא ינתן לכם', אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם? אלא מה אני אומר 'חינם'? חינם מן המצוות" (רש"י לפרשת בהעלותך).
בפרשתנו, עם ישראל נמצא בימיו הטובים ביותר: אחרי יציאת מצרים, קבלת התורה ובניית המשכן, ארון ברית ה' נוסע לפניהם וענן ה' עליהם והם כפסע מכניסה לארץ ישראל. שום קושי לא נראה לעין ואין להם שום מחסור. מָן יורד להם מִן השמים - אוכל רוחני שהוכן אך ורק למענם והם מקבלים אותו ללא טורח. ועם כל הטוב הזה - האספסוף תמיד מחפש כמה רע ואינו מפסיק לקטר ולהתלונן. בעוד שמוגש להם לחם מן השמים עם מראה וטעם עילאיים, מתאווים הם להרגלי העבר, לדגים ואבטיחים ושאר ירקות. מתגעגעים הם לימי העבדות והשפלות במצרים, בהם אפילו בשביל תבן היו צריכים לעבוד קשה.
"ההרגל - על כל דבר שלטון", אמרו חכמי המוסר. מי שמרגיל את עצמו בתכונות ובמידות טובות, הם יהפכו לחלק ממנו. אבל מי שרגיל לרמה רוחנית ירודה וממלא את ימיו בהבל וריק, ימשיך להתרפק על העבר, על הידוע והמוכר, ותמיד יתאווה לו גם כאשר הוא מוקף בטוב. ההרגל שולט על ראשו ועל חייו והוא אינו מסוגל להשתחרר מתפיסת המציאות שליוותה אותו כל ימיו.
כשהחלה המלחמה, חשבנו לתומנו שהנה סוף סוף, כולם עכשיו יתפקחו וישתחררו מדמיונות העבר: אין יותר סיסמאות מופקרות, אין שלום עם מחבלים, אין הסכמי כניעה ואין עוד סיפורים על מדינת טרור פלסטינית. אבל לצערנו התפיסות השגויות וההרגלים הישנים חזקים יותר מן השכל הישר ומן הרגש הבריא.
תוך זמן קצר, בוודאי ביחס לגודל הזוועות, האספסוף הקיצוני הרוטן והזועם חזר שוב לחפש את הרע, לייצר אותו בעצמו ועל הדרך לאבד את הבושה. הם יוצאים לרחובות ומוכנים להחליף ניצחון, באזור בו רק החזק שורד, בכמה ליטופים מהאדונים מעבר לים ובהבטחות שהוכחו כחסרות כיסוי. רמטכ"לים ושרים בעבר ובהווה, אותם אנשים שכמעט ופירקו את הצבא בסרבנותם, מתגעגעים לרפיסות ולחולשה, לקישואים, לאבטיחים ולבוקרסים בישיבות הבטחוניות, במקום לחתור לנצחון.
כשמתבוננים אל תוך המחאות, רואים שאמנם התירוצים מתחלפים אך הסיבה נשארה אחת. לא מעניין אותם חוק הרבנים ולא חוק הגיוס, לא שלום ולא פלסטינים ולהבדיל גם לא חטופינו שסובלים. הכוח המניע, הוא הרצון הנצחי להפיל את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולכפות את שלטונם עלינו. אותו נתניהו שעומד בגאון על משמרתו, מול כל המתנגדים מבית ומחוץ, באופן מעורר השראה.
בד בבד, מובילה אותם שנאת היהדות והמסורת, שמפעמת בערב רב יותר ויותר, במיוחד בזמנים אלו. מעוניינים הם להיות עם ככל העמים ולחיות "חינם מן המצוות", גם במחיר של הפקרת עצמאותנו ובטחוננו בידי מנהיגים רופסים וחסרי אחריות. לכן הם נלחמים בלומדי התורה תוך שהם מחלקים אותות הוקרה לסרבנים, ומשתלחים ב"משיחיים הקיצוניים" שמתגייסים ונהרגים בעבורם. כי המטרה מקדשת בעבור האספסוף את כל האמצעים, והיא: להפיל את הממשלה ואת העומד בראשה המייצגים את אותה מסורת יהודית ולאומית גאה. הם לא יצליחו לנצח את הרוח.
היום התבשרנו בעוד בשורת איוב על שני לוחמים גיבורים, שהצטרפו להיכל הגבורה ולעוד שנים עשר גיבורים שנפלו בשבוע האחרון, הי"ד, ביניהם בנה של חברתנו ללי דרעי - סעדיה יעקב ז"ל, שפגשתי השבוע בכנס "בלי התיישבות אין נצחון". הם לא נהרגו בשביל עם אחר ולא בשביל לכבוש מקום שיימסר בחזרה לחמאס או ל"רעיון החמאסי". במותם ציוו לנו את הניצחון ואת החיים, ולא רפיסות וחולשה וסיסמאות חלולות כמו "אי אפשר לנצח רעיון". עמנו מלא בכוח וברוח לעשות כאן צדק היסטורי, אבל צריך רוח גבורה ולא הנהגה בטחונית רופסת. וכמו בהפטרת השבוע: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות".