בימים האחרונים עלתה לכותרות סוגיה מורכבת ורגישה הנוגעת לתרומת איברים בישראל. המקרה שעורר את הסערה נגע להורים שכולים אשר הסכימו לתרום את איברי בנם שנפל בקרב בעזה, תחת ההתנייה שהאיברים יושתלו בחולים יהודים בלבד, כיוון שבנם נפל בקרב מול ערבים בעזה.
למרות בקשתם, התגלה להם בדיעבד כי אחד מאיברי בנם הושתל בילדה ערבייה ממזרח ירושלים.
לאחר קריאת הידיעה, מצאתי את עצמי נסערת וישבתי לכתוב מכתב בקשה לביטול כרטיס אדי לאלתר. ציינתי כי לאחר מחשבה מעמיקה, ובלב כבד, הגעתי למסקנה כי איני יכולה עוד לתת את אמוני במערכת הבריאות ובתהליך תרומת האיברים כפי שהוא מתנהל על ידה כיום. העובדה שמשרד הבריאות התעלם מבקשתם של מי ששילמו בחיי היקר להם מכל, ובניגוד לרצון הוריו האבלים, ללא ידיעתם, על אפם וחמתם, העביר את איבריו להשתלה בחולה ערבייה.
משרד הבריאות יכול היה להלין, או לטעון בפני ההורים השכולים שזו גזענות לבחור למי לתרום את איברי ילדם היקר להם מכל שנפל במלחמה באויב המר, ולהורי כל חלל לעולם עומדת הזכות לסרב.
אך בשום פנים ואופן, אין לאף פקיד מדינה, רופא, משרד ממשלתי או כל ישות אמורפית אחרת את הזכות להתעלם מבקשתם - משום שבחיינו ואחרי מותנו, אנחנו בני אדם - בני חורין בעלי צלם אנוש, ולא רכוש של המדינה.
אירוע זה חשף פער משמעותי בין רצון המשפחות התורמות לבין התעלמות משרד הבריאות, והעלה שאלות נוקבות לגבי מדיניות והתנהלות משרד הבריאות, האתיקה והנהלים הקשורים בתרומת איברים בישראל. הדילמה המרכזית נעה בין שני קטבים: מצד אחד, הרצון לכבד את בקשותיהן של משפחות שכולות ותורמים פוטנציאליים, ומצד שני, העיקרון של שוויון בהקצאת משאבים רפואיים ללא אפליה על רקע לאום, דת או גזע.
משרד הבריאות מדגיש כי "נהלי חלוקת האיברים להשתלה בין תושבי ישראל מבוססים על קריטריונים רפואיים בלבד", וזאת במטרה להבטיח שהחולה הזקוק ביותר מבחינה רפואית יקבל את התרומה, ללא קשר לשיקולים אחרים. עמדה זו מבוססת על עקרונות של שוויון וצדק חברתי, ומשקפת את התפיסה כי מערכת הבריאות צריכה לשרת את כלל האוכלוסייה ללא הבדל.
עם זאת, המקרה הנוכחי מעלה שאלות קשות לגבי האוטונומיה של התורמים ומשפחותיהם. האם יש להם זכות להחליט למי יתרמו את איברי יקיריהם? האם התעלמות מרצונם עלולה להרתיע תורמים פוטנציאליים בעתיד? אלו שאלות מורכבות שאין להן תשובות פשוטות.
יש לזכור כי תרומת איברים היא מעשה אלטרואיסטי עמוק, במיוחד כאשר מדובר במשפחות שכולות. הבחירה לתרום איברים ברגעים הקשים ביותר היא ביטוי של נדיבות ורוח אנושית גדולה. לכן, יש הטוענים כי יש לכבד את רצונם של התורמים ומשפחותיהם, גם אם הוא נוגד את המדיניות הרשמית.
מנגד, אחרים מזהירים מפני הסכנות הטמונות בהתרת אפליה בהקצאת איברים להשתלה וטוענים כי מתן אפשרות לבחור את זהות מקבלי האיברים על בסיס קריטריונים לא רפואיים עלול ליצור מדרון חלקלק, שבסופו תיווצר מערכת לא שוויונית ולא צודקת.
סוגיה נוספת שעולה מהמקרה היא השקיפות בתהליך ההשתלה. העובדה שההורים גילו בדיעבד שרצונם לא כובד מעלה שאלות לגבי התקשורת בין מערכת הבריאות לבין המשפחות התורמות. שקיפות ותקשורת פתוחה הן קריטיות לבניית אמון בין הציבור למערכת הבריאות, במיוחד בנושא רגיש כמו תרומת איברים.
המקרה הזה גם מדגיש את ההבדל בין תרומת איברים מן המת לבין תרומה מן החי. בתרומה מן החי, כמו במקרה של תרומת כליה אלטרואיסטית, מקובל לאפשר לתורם לבחור למי לתרום. ארגונים כמו "מתנת חיים" פועלים על בסיס עיקרון זה, ומאפשרים לתורמים להביע העדפות לגבי זהות מקבלי האיברים. הצלחתו יוצאת הדופן של מודל זה, מעלה את השאלה האם ניתן ליישם גישה דומה גם בתרומות מן המת.
ההשלכות של המקרה הנוכחי כבר מורגשות. רבים הביעו כעס וזעזוע מההחלטה להשתיל את איברי החייל בילדה ערבייה בניגוד לרצון משפחתו, וחלקם אף הודיעו על כוונתם לבטל את כרטיס אדי שברשותם. תגובה זו מדגישה את הרגישות הרבה סביב הנושא ואת הפוטנציאל לפגיעה במערך תרומות האיברים בישראל.
המורכבות של הסוגיה מחייבת חשיבה מחודשת על המדיניות הקיימת. ייתכן שיש מקום לשקול מודל ביניים, שמצד אחד ישמור על העקרונות של שוויון ואי-אפליה, ומצד שני יאפשר גמישות מסוימת בהתחשבות ברצון התורמים ומשפחותיהם. למשל, ניתן לשקול מתן עדיפות לבקשות של משפחות תורמים, תוך שמירה על קריטריונים רפואיים כשיקול המרכזי.
חשוב גם לשפר את התקשורת והשקיפות בתהליך ההשתלה. יש לוודא שמשפחות תורמים מקבלות מידע מלא ומדויק לגבי התהליך והאפשרויות העומדות בפניהן. במקרים שבהם לא ניתן לכבד את בקשת המשפחה, יש להסביר זאת בצורה ברורה ורגישה, תוך מתן אפשרות למשפחה לשקול מחדש את החלטתה.
בנוסף, יש מקום לקיים דיון ציבורי רחב בנושא, שיכלול את כל הגורמים הרלוונטיים - אנשי רפואה, אתיקאים, משפטנים, נציגי ציבור ומשפחות תורמים. דיון כזה יכול לסייע בגיבוש מדיניות מאוזנת ומוסכמת יותר, שתשקף את הערכים והצרכים של החברה הישראלית.
לסיכום, הפרשה הנוכחית חשפה דילמה מורכבת הנוגעת לליבת הערכים של החברה הישראלית. היא מעלה שאלות קשות לגבי האיזון בין זכויות הפרט לבין טובת הכלל, בין רגשות אנושיים לבין עקרונות אתיים, ובין הצורך במדיניות אחידה לבין הרצון להתחשב במקרים פרטניים.
אך ללא אמון של ממש בין מערכת הבריאות לבין התורמים והחולים הנזקקים להשתלה, לא יתכן כל דיון משמעותי או שיפור במצב. האמון הוא הבסיס עליו נשענת כל מערכת תרומות איברים, ובלעדיו, החולים הם אלה שסובלים בסופו של דבר.
המקרה הנוכחי חשף פער עמוק בין הציפיות של משפחות תורמים לבין המדיניות בפועל. העובדה שמשפחת החייל גילתה בדיעבד שרצונה לא כובד מעידה על כשל חמור בתקשורת ובשקיפות. זהו לא רק עניין של נהלים או מדיניות - זוהי פגיעה באמון הבסיסי שהציבור נותן במערכת הבריאות. התוצאות של פגיעה כזו באמון עלולות להיות הרסניות.
אין ספק כי הדרך קדימה תחייב דיאלוג פתוח, רגישות רבה וחשיבה יצירתית. האתגר הוא למצוא פתרון שישמר את אמון הציבור במערכת תרומות האיברים, יכבד את רצונם של התורמים ומשפחותיהם, ובה בעת יבטיח מערכת צודקת ושוויונית לכל אזרחי ישראל. רק באמצעות התמודדות כנה עם הסוגיות המורכבות הללו נוכל להבטיח מערכת בריאות אתית, יעילה ומכילה, שתשרת את כלל האוכלוסייה ותשמר את ערכי הסולידריות והעזרה ההדדית שהם כה חיוניים לחברה בריאה ומתפקדת.
ליאור יאדו היא יועצת אסטרטגית, מנהלת קמפיינים ומשברים ומומחית בכלכלה התנהגותית