כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. כך הרגשתי אחר שעיינתי בכרך החדש והחשוב של האנציקלופדיה התלמודית 'מלחמה לאור ההלכה'. כרך זה הוענק לי כשי מהרבנות הצבאית, לרגל שירותי במחנה שורה כראש צוות חליטה במהלך מלחמת חרבות ברזל. בשנים האחרונות עשתה לה מערכת האנציקלופדיה התלמודית נוהג נאה של הפקת כרכים נושאיים תחת הכותרת "אוצרות האנציקלופדיה". במסגרת זו ראו אור 'אוצר התפילה', 'אוצר ירושלים והמקדש', 'אוצר החנוכה', 'אוצר יום טוב', 'הגדה של פסח' ועוד. עתה, על רקע המערכה שמתנהלת יותר מחצי שנה, ויתרה אומנם מערכת האנציקלופדיה התלמודית על השימוש במילה "אוצר", אך הפיקה כרך חדש, מלא וגדוש, שעניינו כאמור 'מלחמה לאור ההלכה'.
החיבור מקבץ לתוכו את הערכים 'מלחמה' ו'עורכי המלחמה' מתוך כרך מט של האנציקלופדיה התלמודית, 'כבוש מלחמה' מתוך כרך כז, נוסף לו תמצות של ההלכה 'מלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר', והוא כולל גם את מאמר 'המלחמה' שכתב בשעתו הרב ש"י זוין, עורכה הראשון של האנציקלופדיה התלמודית. כן נכללו בספר הערכים 'אהבת ישראל', 'אונאת דברים' ו'מחלוקת', אחר שדעת עורכי הספר היא כי "ניתן לומר בסבירות גבוהה שחטא המחלוקת שלא לשם שמיים, ובעיקר שנאת החינם, הפירוד והקרע בין חלקי העם... בוודאי מהווים גורמים מרכזיים באסון שפקד אותנו".
אקדים ואומר שדעתי היא כי היוזמה ברוכה, בוודאי כאשר היא יוצאת מתחת ידי אחד המפעלים התורניים היותר ותיקים והיותר משובחים שבתורת ארץ ישראל. בית יוצר שיודע להפיק יצירות באיכות גבוהה. דווקא בשל כך ציפייתי הייתה גדולה. דא עקא, החיבור שלפנינו - ולמעשה הערכים שמהם נוצר החיבור שלפנינו - לוקה בהיבטים משמעותיים. הבולטים שבהם, ולהם נקדיש את עיקרי דברינו שלהלן, הם היעדר התייחסות מהותית למשמעויות ההלכתיות שנגזרות מכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל, והדרת פסיקה ופוסקים ציוניים־דתיים.
בזמן הזה – אין ישראל יושבים על אדמתם?
בצדק רב פותח את הספר תת־הערך "מלחמת ישראל מיד צר", שהיא־היא ההגדרה ההלכתית הרווחת למלחמה שאנחנו נמצאים בעיצומה. והנה כך נכתב בחיבור שלפנינו (עמ' 5-4): "בזמן הזה – שאין ישראל יושבים על אדמתם, ואין מלך וסנהדרין שיוציאו את העם למלחמה – כתבו ראשונים שאין דיני המלחמות נוהגים (רמב"ם, ספר החינוך). אבל מלחמה הנעשית להצלת ישראל מיד צר, יש מן האחרונים שנסתפקו שהיא חשובה מלחמה אף בזמן הזה ונוהגים בה כל דיני המלחמה (לבושי מרדכי ליקוטי תשובות סי' קנו-קנז)".
מה נאמר ומה נדבר. בשנת תשפ"ד, אחרי שיבת ציון של העת החדשה, אחרי יותר מ־75 שנות כינונה של מדינת ישראל, ואחר שקרוב למחצית מיהודי העולם כולו כבר דרים ב"ה בארץ ישראל, עדיין מגדירה האנציקלופדיה התלמודית את "בזמן הזה" לפי פוסקים שהסתלקו לבית עולמם לפני מאות רבות של שנים, פוסקים שבימיהם אכן ישראל לא ישבו על אדמתם ובקושי יכלו להתאוות, לפלל ולחלום על מצב כשלנו. זמנם – בהקשרנו אנו – הוא שמגדיר את "בזמן הזה"? הרי הנושא שנדון כאן אינו "בזמן הזה" במשמעות ללא מקדש וסנהדרין וכיוצא באלה, אלא כפי שהוגדר: "שאין ישראל יושבים על אדמתם". וכי ניתן להשוות את תקופת הרמב"ם וספר החינוך (המצוינים כמקורות ההגדרה) לזמננו? וגם אם נכון הוא שעדיין לא זכינו לכך שרוב עם ישראל ידור בארץ ישראל ואנחנו רק מתקרבים לכך, לכתוב תיאור כזה - "בזמן הזה שאין ישראל יושבים על אדמתם" - בלא שום נימת הבהרה, הסתייגות, תיחום, ראיית פני עתיד, אין זה אלא מהמתמיהים. גם אם עיקר ביסוסה הקבוע של האנציקלופדיה התלמודית נשען על מקורות קדומים, אין הדבר יכול להיאמר בערך 'מלחמה'. נושא זה ושכמותו כלל לא היה רלוונטי באלפי שנות גלות, והעשורים האחרונים הם שקידמוהו לחזית הדיונים ההלכתיים הרבים והמסועפים. בנושא כזה, האנציקלופדיה התלמודית אינה רשאית להתעלם מהנכתב בזה בעת החדשה.
למעלה מן הצורך יצוין שבכרך זה עצמו, במסגרת מאמר עורכה הראשון של האנציקלופדיה התלמודית הרב זוין, הוא כותב מפורשות הכרעה חד־משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים בסוגיה זו: "במובן המצומצם של 'זמן הזה' בנוגע למלחמה, כלומר: בימינו אנו, שזכינו לתקומת מדינת ישראל העצמאית, משוחררת מעול מלכויות ומשעבוד גלויות – הרי מלחמת השחרור ברור שהיו לה כל דיני מלחמת מצווה וחובה. ומשתי בחינות: 'עזרת ישראל מיד צר בא עליהם', וכיבוש הארץ, שלדעת הרמב"ן זוהי מצוות עשה מן התרי"ג, הנוהגת בכל זמן... וכבר ראינו שלמלחמת מצווה אין צורך בסנהדרין, ומקום המלך ממלא השלטון שהנהגת העם והמדינה בידו".
ואם סוגיה זו אינה מספקת, הרי שהאמת היא שההמשך עוד קשה הרבה יותר: "מלחמה הנעשית להצלת ישראל מיד צר, יש מן האחרונים שנסתפקו שהיא חשובה מלחמה אף בזמן הזה ונוהגים בה כל דיני המלחמה", וזאת בהסתמך על פוסק אחד (לבושי מרדכי), חשוב ככל שיהיה. ומה האמת? האמת הנוקבת היא שנושא נכבד וחשוב זה נדון עוד מהתקופה שלפני הקמת המדינה ועד ימינו אלה ממש על ידי עשרות רבנים גדולים וחשובים. אלה הכריעו חד־משמעית ובלשון שאין ברורה ממנה ושאינה משתמעת לשתי פנים שמלחמות ישראל מאז הקמת המדינה הן "עזרת ישראל מיד צר" מובהקות, וככאלה הן מלחמות מצווה על כל המשתמע. ואלה מקצת שבמקצת מהרבנים: הרב הרצוג, הרב עוזיאל, הרב גורן, הרב עובדיה יוסף, הרב חיים דוד הלוי, הרב ישראלי, הרב אונטרמן, הרב נסים, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב צבי יהודה קוק, ואגב גם רבנים חרדים כדוגמת הרב י"מ אהרנברג ועוד. ולהבדיל בין חיים לחיים – הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור ועוד. כל אלה, שקבעו נחרצות כי במלחמת מצווה עסקינן - הושמטו והודרו.
האומנם תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמת מצווה?
וזו אינה דוגמה יחידה להדרה. הנה בחיבור זה (עמ' 29), בנוגע לשאלה הבוערת שנמצאת שוב על סדר יומנו - גיוס תלמידי חכמים, נכתב כך: "תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה ואף לא למלחמת מצווה. ויש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם, ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצווה הם יוצאים, חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם".
התימוכין העיקריים לחלק הראשון - פטור תלמידי חכמים - הם דברי הרמב"ם בשלהי הלכות שמיטה ויובל, פרשנות הרב קנייבסקי (דרך אמונה) בדעתו, וכן הפניה ל"אגרות ראי"ה סי' תתי" ולספרים 'הלכות מדינה' ו'עיניים למשפט'. גם החלק האחרון, שלפיו מי שתורתו אומנותו ופרק מעל צווארו חשבונות הרבים אינו יוצא למלחמת מצווה אפילו לדעות שכן חייבו תלמידי חכמים "רגילים", אינו נתמך אלא בדברי הרמב"ם וספר הלכות מדינה הנ"ל.
בעיניי, פִסקה זו מקוממת ביותר. ראש לכול: התימוכין על לשון הרמב"ם בשלהי הלכות שמיטה ויובל. העובדה שחוזרים ושונים טענה זו, הגם שמודעים לכך שמדובר באמירות ערכיות־כלליות שאותן נוהג הרמב"ם לשבץ בשלהי ספריו, והגם שמודעים לכך שהרמב"ם לא "טרח" לציין זאת במקום המתבקש – הלכות מלכים ומלחמות, כנראה שאינה משכנעת די הצורך. ואולם האם לא מצופה מאנציקלופדיה שתציג את כל הדעות הרלוונטיות, ביושר ובהוגנות?
הרב צבי יהודה קוק הקדיש מאמר הלכתי ארוך ומסועף לנושא זה ב'לנתיבות ישראל' א, מאמר כג: "למצות הארץ" (ועוד: להלכות ציבור, ירושלים תשמ"ז, עמ' יג; אור לנתיבתי, עמ' שיג). במאמרו זה, הרצי"ה קעקע מן היסוד פרשנות זו שבדברי הרמב"ם. כמובן שאינני דורש מהאנציקלופדיה התלמודית לקבל את דעתו, ואולם האם אנציקלופדיה אינה נדרשת להציג גם את דעתו? ולא רק דעת הרצי"ה הושמטה - מדוע לא צוינו דעות הנצי"ב (עמק הנצי"ב – מטות), הרב סולובייצ'יק (בחידושי הגרי"ז), הרב מי"ל זק"ש (מילי דמרדכי), הרב ז'ולטי (משנת יעבץ, על הרמב"ם), ועוד דעות שאינן מזדהות עם המסקנות הנ"ל שבאנציקלופדיה התלמודית, וחלקן (רי"ד סולובייצ'יק, ולהלן - הראי"ה) חלוקות עליהן. ואף בדעת הרב קנייבסקי, שכן הוזכרה, האם לא נכון היה לציין שלדידו, אומנם אין לכוף תלמידי חכמים להתגייס, אך למִצער הם רשאים להתנדב?
יצוין בהקשר זה קונטרסו - האנונימי בשעתו אך המתועד היטב זה כבר שנים רבות - של מייסד האנציקלופדיה התלמודית, הרב זוין, "ילמדונו רבותינו". בקונטרס זה, משנת תש"ח, צידד הרב זוין נמרצות בגיוס בני ישיבות ותלמידי חכמים למלחמת המצווה של מלחמת השחרור. גם דעתו זו הושמטה. ואף לו יצויר שחשו עורכי האנציקלופדיה התלמודית לטוענים - המגמתיים בעליל - שמחבר הקונטרס אינו הרב זוין, ברם אין חולק שהוא נכתב על ידי תלמיד חכם גדול, ושטענותיו ראויות להישמע, ובכל זאת הושמט.
כשלעצמי, אני רואה חומרה יתרה בהפניה ל"אגרות ראי"ה סי' תתי". הפנייה זו כאשר היא מופיעה כך אינה אלא סילוף והטעיה (גם אם בשגגה) של דעת הראי"ה. מדובר באיגרת שנכתבה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ועל רקע אותה מלחמה. מן הידועות שהרב צבי יהודה, בנו של הראי"ה, התקומם ביותר נגד כל מי שטען לרלוונטיות של אותן איגרות למלחמות ישראל בימינו. וכי מה שייך להשוות מלחמת אומות העולם אלה באלה ללחימת עם ישראל באויביו? כבר במהלך מלחמת השחרור ביטא הרצי"ה הבחנה עקרונית זו ברבים, בעל פה וגם בכתב, ומאז הוא חזר ושנה זאת שוב ושוב.
שמא תאמר: זו פרשנות הרצי"ה, אך מי יקבע שזו הפרשנות הנכונה? אולי אין כל מקום להבחנה כזאת, ואליבא דאמת דעת הראי"ה היא שאכן אין לגייס תלמידי חכמים לשום מלחמה, כולל גם "עזרת ישראל מיד צר". ואכן, אין לכחד שהיו שטענו לפרשנות אחרת של האיגרת, וביקשו להשליך ממנה על הגיוס לצבא ההגנה לישראל ולמלחמותינו אנו. אלא שזה כבר יותר מחמש עשרה שנה שפרשנות זו הופרכה בעליל.
בשנת תשס"ח פורסמה מכתב יד הראי"ה פרשנותו להלכות שמיטה ויובל, כולל הלכה זו. מכתב יד זה – שגלוי כיום לעין כול ואין מפקפק בשיוכו לראי"ה – עולה בבירור, ובלי כחל וסרק, שפרשנות הרצי"ה נכוחה ומדויקת לחלוטין. הראי"ה מדגיש שם כי "כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם (שבט לוי, וממילא גם תלמידי חכמים שהושוו להם) לצאת". ואדרבה, הראי"ה מוסיף שם כי "מלחמה של כלל ישראל היא גם כן עבודת ד', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ד' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". מאחר שחזקה על הראי"ה שלא סתר את עצמו, הרי שהבחנת הרצי"ה מתאששת, ואין דין גיוס לצבא הבריטי כדין גיוס לצה"ל. בהתאם, הפניה סתמית ל"אגרות ראי"ה סי' תתי", כביכול רלוונטית לנדון, אבל אינה אלא עיוות וסילוף - גם אם בשגגה - וחובה לתקן.
ועוד דוגמה: גיוס נשים. המובא בחיבור שלפנינו ידוע למדי, בוודאי למי שעוסקים בנושאים אלה זה כבר שנים רבות, ואולם חד־צדדיות המקורות בולטת וצורמת. די להשוות את האמור כאן עם סקירתו וניתוחו המקיף של הרב יגאל קמינצקי (בספרו 'בי מלכים ימלוכו', פרק י) כדי להיווכח בגודל הפער.
הודרו פסיקותיהם של הרבנים הראשיים לצה"ל
בהינתן שהספר מחולק על ידי הרבנות הצבאית (דבר שאף מודגש בפתיחתו), נכון להתקומם שבעתיים על הדרת הרבנים הצבאיים הראשיים. אם אינני טועה, בשום מקום בספר לא מוזכר דבר משמעותי משו"ת 'משיב מלחמה', השו"ת המכונן של הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל מעת ייסודו ובמשך שנים רבות. שו"ת זה – שלושה כרכים מלאים וגדושים - עוסק בהרבה סוגיות של מלחמה, וכך גם ספרים נוספים של הרב גורן שגם הם נגעו במישרין ובעקיפין לא מעט בסוגיות צבא ומלחמה. ולמרות זאת, דבר מהם לא הוזכר. נכון הוא שבשלהי ערך 'מלחמה' ו'עורכי המלחמה' צוינה "רשימת ספרים שהתחברו בדור האחרון על נושא המלחמה", ובכללם גם 'משיב מלחמה', ואולם הדבר רק מדגיש ביתר שאת את העובדה שגופי תורת הרב גורן, פסיקותיו והכרעותיו הודרו לחלוטין מן הערך עצמו.
ולא רק מהרב גורן לא הובא דבר. גם מחיבוריו ההלכתיים של הרבצ"ר הרב רונצקי, גם מספריו ההלכתיים של הרבצ"ר הנוכחי הרב קרים, וגם מכל החיבורים הרבים של הרבנות הצבאית שראו אור בשנים האחרונות. שפע גדול ומשמעותי זה זכה להתעלמות רבתי.
לא זו אף זו. בשנים האחרונות עמל צוות תלמידי חכמים שבראשו עומד הרב יהושע בן מאיר על מפעל חשוב ביותר: השלמות ותוספות לערכים באנציקלופדיה התלמודית מדברי הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל. מטרתו של מפעל זה היא לציין התייחסויות רבות מאוד של הראי"ה (בעיקר) והרצי"ה לנושאים שנדונו בכל כרכי האנציקלופדיה התלמודית. אחר שבמהלך השנים ראו אור כמה חוברות שהעירו והאירו ערכים רבים, הרי שבשנת תשפ"ג המפעל נחתם בהוצאתו לאור של כרך עב כרס שמקבץ את ההערות כולן על כל חמישים כרכי האנציקלופדיה התלמודית. חשוב להדגיש שמפעל זה נעשה בידיעת ראשי האנציקלופדיה התלמודית, והם אף בירכו עליו, כך שהמידע שמצוי בו ידוע להם היטב. למרות זאת, דומני שאף לא אחת מכל ההערות שנכתבו על ערך "מלחמה" שבאנציקלופדיה התלמודית (כרך מט) לא שולבה בחיבור שלפנינו.
נכון הוא שעד שהאנציקלופדיה התלמודית לא הוציאה מהדורה חדשה לכרכי־עבר, גם אם נכון להצטער שהערות אלה לא שובצו מלכתחילה, אפשר להבין מדוע הדבר עדיין לא מתוקן. ואולם טענת־פטור זו אינה יכולה להיאמר ביחס לכרך זה שלפנינו, שכולו חדש, וכולו ראה אור אחרי שהספר הנ"ל הונח על שולחן מערכת האנציקלופדיה התלמודית. ואפילו אם תיטען טענה גרפית, שקשה לעמד מחדש (טענה שהמצויים בתחום יכולים להבהיר שכיום קצת קשה לאומרה), למִצער ניתן היה לצרף זאת כעמודי נספח.
ואלה אינן ההשמטות היחידות. כך לדוגמה, לא הוזכר מאמרו המצוין של הרב אברהם יצחק נריה על גדרי איסור הפחד במלחמה, כמו גם זה של הרב חגי איזירר באותו נושא; כן התעלמו ממאמרו החשוב של הרב יצחק שילת על מצוות "יתד" (אך כן הובאה התייחסות הרב אלישיב – שנכתבה אליו...). ובכלל, דומה שאין שום הפניה לסדרת כרכי השו"ת של הרב יעקב אריאל 'באוהלה של תורה', כמו גם לכרכי שו"ת 'דבר חברון' של הרב ליאור, הגם שאלה מכילים דיונים והכרעות בלא מעט מהנושאים הרלוונטיים. ואף אם את נפשך לטעון שאין האנציקלופדיה התלמודית מביאה אלא רק מדברי רבותינו שכבר אינם איתנו, הרי שאין זה אלא מענה חלקי ביותר לכל הנאמר.
אציין שבהתכתבות שהייתה לי עם האחראים על האנציקלופדיה התלמודית נאמר לי שמדיניות האנציקלופדיה התלמודית, שאותה קבע הרב זוין, היא "שהחזון איש הוא סוף התורה". לטעמי, טוב היה לו לסגנון זה שלא היה נכתב, ואולם, גם מבחינה עניינית ולגופם של דברים צריך להעיר עליו בשלושה: א. גם אם הרב זוין אמר זאת לפני עשרות שנים, ודאי ששבעים שנה אחר הסתלקות החזון איש לא ניתן לומר, ואסור לומר, שחל "סוף" לתורה. ב. מדיניות שכזו בוודאי שאינה ראויה להיות מיושמת בנושאים שליבה משמעותית בעניינם נדונה אחרי הסתלקות החזון איש, כנדוננו. ג. ולבסוף, האנציקלופדיה התלמודית עצמה מפירה חדשות לבקרים מדיניות זו, בהביאה לא מעט מן היבול התורני שאחרי הסתלקות החזון איש.
אחתום ואומר כי בשל הוקרתי הגדולה למפעל חשוב זה אני כותב את הדברים בצער, אך כפי שלימדנו הראי"ה "האמת אינה ביישנית ואינה פחדנית", וכדי לתקן הדברים חייבים להיאמר. כך הבהיר בשעתו הנצי"ב, אביו של מייסד האנציקלופדיה התלמודית, הרב מאיר בר אילן, לרב שלמה הכהן מוילנא: "מה שמתנצל מע"כ שבהערותיו לא בא לקנטרנו, חלילה לי להעלות על דעתי מחשבה פסולה כזאת. ואדרבה, יש לי שובע רצון מכל מי שבא לברר דברי ולנקות משגיאה המצוי גם בגדולים וטובים ממני... סכלות מעט והוא איזה שגיאה, אף על גב שמבאיש את הספר, מכל מקום בזה הוא מפרסם את טובו, כי במה שמבקרים אותו ומוצאים את השגיאה, מפרסם את החיבור כי טוב הוא יותר... וזה אות שמעיינים בו ומפרסמים את טובו. וידוע ששמחה לאיש במה שיודע שגדולים מעיינים בדבריו".
בהכירי את מעלתם של ראשי האנציקלופדיה התלמודית, מובטחני שהם מברכים על האמור וחזקה עליהם שבעזרת ה' הדברים יתוקנו. מצפים אנחנו אפוא למהדורה שנייה מעודכנת ומתוקנת.
הרב פרופ' נריה גוטל הוא רב קהילת רדליך בירושלים וראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***