פסיקת בג"צ בנושא גיוס חרדים יכולה להיות נקודת מפנה היסטורית. רגע לפני שכבר לא ניתן יהיה לשנות את העתיד, בג"צ נותן לחברה הישראלית הזדמנות לחזור למסלול ולהציל את עתידה של ישראל. אבל פסיקת מבשרת גם שבר משמעותי לחברה החרדית בישראל.
לאחר שנים בהם נבנה האתוס של לימוד תורה ללא שרות בצבא, החרדים נדרשים לשנות את מסלול חייהם, ולסכן את חייהם, בשותפות בהגנה על העם והארץ. זו הזדמנות עבורנו לחזק את הקשרים עם הציבור החרדי, ולהראות לו את הדרך לשלב בין מסירות נפש לתורה לצד מסירות נפש למדינה.
"הפיד" שלי מלא תמונות משמחות של סיום הדף היומי במסכת "בבא-מציעא" מעזה. אלו שזורות בתמונות של ראש ישיבה על תלולית מאחור מקלע "מאג", ודיין בבית-הדין הרבני שמשרת כבר חודשים במילואים בלב שדה הקרב. תמונתו האחרונה של הקדוש סעדיה דרעי הי"ד אברך בישיבת יפו, שנפל בעזה לפני כמה ימים, עטור תפילין, מתפלל שחרית עוד לנגד עינינו.
דברי אמו, ללי דרעי, על הכלל שהוא היה, ועל התגייסותו מתוך בית המדרש למען הכלל עוד מהדהדים באוזנינו. הוא ועוד רבים שיצאו מבית המדרש לקרב. מהם גם אלו שלא שבו. דורות של תלמידי חכמים מוכיחים שאפשר לשלב תורה עם צבא. אחינו החרדים מרגישים שהם עומדים לפני שבר. הדוגמה שאנחנו יכולים להציב לנגד עיניהם תמחיש להם שהם מקבלים הזדמנות היסטורית לתיקון מוסרי ולתורה שלמה יותר.
מפעל התורה הציוני-דתי הוא חסר תקדים בדברי ימי ישראל. בדורות בהם ליהודים היתה ריבונות בארץ ישראל לא ברור כמה לימוד התורה היה ערך דתי עליון. בדורות בהם לימוד התורה הפך למרכזי בחיים היהודיים, לא היתה לנו ריבונות. רק כשני עשורים לאחר הקמת המדינה החל ללבלב ולהתפתח מפעל התורה הזה. ישיבות ראשונות קמו פה ושם בארץ ישראל, ושילבו תורה עם דרך ארץ. ספרא עם סייפא. לאחר חמישים שנים, זהו מפעל עצום ומפואר.
כבר אין לאף אחד ספק כי פירותיו מתוקים והתורה הנלמדת בישיבות הדתיות-לאומיות, על גווניהן ושיטותיהן, היא פרי ארצישראלי ייחודי ויקר ערך. דורות של גדולי תורה ששרתו בצבא, ר"מים שפיקדו על פלוגות וגדודים, מחנכים שמשרתים דרך קבע גם במילואים. כל אלו מוכיחים לא רק שאפשר לשלב צבא ותורה, אלא שהתורה של אלו שמשלבים מתוקנת ומחוברת יותר לחיים. תורת חיים.
אחינו החרדים פנו לדרך אחרת. מאז אפשר בן-גוריון, לבקשת ה"חזון-איש" לכמה מאות בחורי ישיבות להיפטר משרות צבאי, הם ראו בהפרדה המוחלטת מהחיים ובאי נשיאה בנטל המדינה, את הדרך ללימוד תורה. עולם התורה החרדי שבגלל הדמוגרפיה החרדית התפתח באופן חסר תקדים, קידש את הנבדלות, ואת אי השרות בצבא. הערך של אי שרות בצבא הפך כל כך מרכזי עד שחודשים האחרונים הואדר על ידי רבנים כערך בפני עצמו. אמור מעתה, לא "תורתם אומנותם" אלא "חרדיותם אומנותם" כבסיס לפטור משרות צבאי.
לכן ברור למה הטלת חובת גיוס על החרדים היא עבורם שבר משמעותי. בעיני רוחם, תורתם לא יכולה להתקיים אם ישרתו בצבא. בפי כמה ממנהיגיהם, בעיקר לצרכים של גיוס ההמון, המדינה "הרשעה" מטילה עליהם סוג של "גזרת שמד" שהם נכונים להילחם בה.
אלא שברור שהמציאות היא אחרת חלוטין. בפועל המדינה לא מבקשת לעקור את תורתם ולא לשנות את זהותם. היא פשוט זקוקה להם. המלחמה המחישה באופן חד את הצורך לא רק ב"שוויון בנטל" אלא בצבא גדול יותר. כזה שבהתחשב במגמות הדמוגרפיות לא יכול להתקיים ללא החרדים.
מי שיכול להיות להם עמוד ענן ביכולת לקיים בתי-מדרש מופלאים של לימוד תורה לעומקה הוא עולם התורה הדתי-לאומי. עולם התורה הזה וגיבוריו שמשלבים ספרא וסייפא אומנם מדבר בשם עצמו. אבל אפשר לפעול באופן יזום כדי לחבר את ההנהגה החרדית לאפשרות המופלאה הזו של שילוב שירות צבאי בלימוד ישיבתי מעמיק. זאת על ידי מפגשים וביקורים של רבנים חרדים בישיבות שלנו. על ידי שיח על הדרך האחרת האפשרית, ועל ידי אמפתיה למשבר אבל גם הצגה גאה של האלטרנטיבה. ברור שהשינוי בחברה החרדית לא יקרה ביום אחד. אבל אין ספק שבסופו של תהליך גם התורה שלהם תהיה תורת אמת מחוברת יותר.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה בכיר למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.