במאמרו "הציונות הדתית והחטופים מאין ולאן" טוען ד"ר מאיר בן שחר, כי הייסוד הציוני, שבמונח ציונות דתית מחייב מעש ולא רק תפילה. בנושא החטופים, מעש, משמעותו ,הקשבה מושכלת למומחים בתחום, ופעולה לאור המלצת מומחים אלו.
ניתן להרמז מדבריו, כי החלופה של עסקאות, מועדפת כעת מעשית ואתית לשיטת חלק מהמומחים הצבאיים ולכן קודמת להמשך הכרעת החמאס. דבריו אלו, עולים בקנה אחד עם מאמרו הקודם שנכתב אחרי שמחת תורה, טרם הלחימה בעזה, בו ניתן היה להסיק על תמיכתו בעסקה גם על חשבון תחילת הלחימה. אולם דומה כי גם המעש והניתוח המושכל והאתי, מכוונים יותר לתפילות ולחימה ולאו דווקא אל המתווה של העסקאות.
כשבועיים לאחר חטיפת גלעד שליט, בתמוז תשס"ו, תקפו מחבלי חיזבאללה סיור של צה"ל בגבול הצפון. במתקפה נהרגו שלושה, נפצעו שניים, ונחטפו שניים – אודי גולדווסר ואלדד רגב.
באותו לילה החליטה ממשלת ישראל לצאת למה שהפך למלחמת לבנון השנייה. הישגיה השנויים במחלוקת של מלחמת לבנון השנייה, הובילו להקמת ועדת בדיקה ממשלתית בראשות השופט בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד. חטיפת החיילים, כמרכיב משמעותי ביציאה למערכה המלחמתית, הובילה לכך שוועדת החקירה עסקה בצורך לגבש אסטרטגיה בנושא מניעת חטיפה והתמודדות עתידיות איתה. ציטוטים מדו"ח הועדה עשויים להעשיר את הדיון הציבורי שאליו מכוון ד"ר מאיר בן שחר.
וכך כותבת הועדה בדו"ח הסופי שלה: " איננו מקלים ראש בחשיבותה של הידיעה של חיילים ומשפחותיהם – או אף של כלל הישראלים ומשפחותיהם – כי ישראל ערבה להם. יחד עם זאת, מובן כי אם החטופים ומשפחותיהם יודעים כך – גם חוטפיהם יודעים זאת. ברור מאליו כי ככל שפגיעותנו נתפשת כגדולה יותר, וככל שהחשיבות שאנו מייחסים להשבת החטופים גדולה יותר – כך "מחיר" ההשבה שיידרש – ויתקבל – גבוה יותר. ובאותה מידה עולה התמריץ לבצע חטיפות נוספות. לכן הטענה שצריך לעשות כמעט הכל על מנת להחזיר חטופים, על אף עוצמתה הרגשית, אינה עומדת בפני הביקורת.
אם אנחנו פועלים על מנת לשחרר שבויים או חטופים בצורה המגדילה משמעותית את החשש כי אחרים ייהרגו או ייחטפו, המסר שאנחנו שולחים על ידי כך אינו מסר של כבוד עצום לחיי כל חייל וכל אזרח, אלא של התנהגות רגשנית בחלקה שבהכרח יוצרת סיכונים מיותרים לחיים ולביטחון של חיילים ושל אזרחים. יש אפוא להקדיש חשיבה אסטרטגית ומבצעית יצירתית ומעמיקה על מנת למצוא דרכים להרתיע את אויבינו מחטיפות או לגרום להם להחזיר את החטופים ללא עסקאות כאלה".
דברים אלו של הוועדה המתייחסים הן למישור המעשי והן למישור האתי מבססים את התובנה כי עסקאות, וודאי אלו הכרוכות בסיום המלחמה, צריכות להישקל בשימת לב למשמעויותיהן קצרות וארוכות הטווח, כשבחשבון מובאים החטופים שפניהם מוכרות ואלו שפשוט פניהם אינן מוכרות כרגע.
בעקבות קביעתה האמורה של ועדת וינוגרד, מונתה ועדה לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, בראשות השופט בדימוס מאיר שמגר. רק לאחר שחרורו של גלעד שליט מהשבי, הגישה ועדת שמגר את המלצותיה. הן הוגדרו 'סודי ביותר' ולא פורסמו לעיון הציבור.
הצעות חוק שהוגשו במשך השנים לאחר ועדת שמגר, שעיקרן היה הקשחת תנאי המשא ומתן ו'סינדול' הממשלה בעת ביצוע עסקאות, יכלו לרמוז אולי, על הכיוון של ועדת שמגר, מגישי הצעות החוק לא באו בהכרח משורות הקואליציה הנוכחית, והגשתן שיקפה הסכמה רחבה לחומרת המשמעות של עסקאות שלא מביאות בחשבון הישנות מקרים דומים בעתיד.
לדוגמה: ח"כ יאיר לפיד הציע כי לא ישוחרר יותר ממחבל אחד תמורת החזרת חטוף אחד, וכי מרגע חטיפה יוחמרו תנאי כליאתם של המחבלים המשתייכים לארגון הטרור שביצע את החטיפה. תובנות אלו נאמרו, יש להדגיש, כשהמלכוד הרגשי בו כולנו מצויים מאז שמחת תורה טרם בא לעולם. הן ביטאו צורך לביסוס מדיניות שקולה ואחראית, נטולת טלטלה רגשית עכשווית ודוחקת.
למרות כל האמור, הממשלה והכנסת, לא דנו בהרחבה וביסודיות בהמלצות אלו. אכן יש מקום לחדש את הדיונים בוועדות אלו ובמסקנותיהן, ודבריו של ד"ר בן שחר יכולים בהחלט להוות זרז לצורך בחידוש דיוניים עקרוניים ומעשיים אלו.
לב מי לא הומה בכאבם של החטופים. ולב מי לא שותף בכאבן של משפחות הנופלים ובצערם של הפצועים . נישא כולנו תפילה ומעש לתקומתם של ישראל בארצם ולחזרתם המהירה של חטופינו.
להרחבה בנושא ניתן לעיין גם בדו"ח של מרכז יכין המצ"ב.