לא קמה עוד משוררת ומלחינה בישראל כנעמי שמר ז"ל. יצירתה מקיפה, מגוונת ומצליחה מכל כך הרבה היבטים: היא ידעה לשורר מילים קולעות בחריזה קולחת, אבל גם להלחין את המנגינה שפורטת בדיוק על הנים הנכון בנפש.

שיריה חובקים תכנים מעולמות אין־סופיים, מהנגיעה בכור ההיתוך הלאומי של מלחמות, שכול, אהבת ארץ ישראל, אמונה ותקווה, ועד לחילופי עונות וטבע, התמודדויות של הפרט בחייו, וגם שירי ילדים שבהם השירה עולצת וקופצנית ומלאת חיים כמוה עצמה.

גם בעשרות שנות יצירתה, וגם כשחלפו עשרים שנה מאז הסתלקה מעולם היצירה ומהעולם הזה בכלל, לא נס ליחו של אפילו שיר אחד. אדרבה, שיריה זוכים לגרסאות כיסוי פופולריות גם בידי מבצעים צעירים, וגם אלו עם הטעם הישן הם תמיד כר נוח למי שרוצה להתרפק בנוסטלגיה על ימיה הטובים של הארץ הזאת. מלחמת חרבות ברזל הביאה לחזית הבמה ביתר עוצמה את שיריה, שהעניקו לעם ישראל בדיוק את זריקת המרץ, העידוד והאמונה שידעה נעמי שמר לנסוך במידה הנכונה.

המשוררת, שכידוע שילמה מחיר אישי ומקצועי כבד על היצמדותה לאמת היהודית־ארצישראלית שלה, הודרה אומנם מחוגי האליטות של השמאל אבל לעולם התקבלה – על שלל יצירותיה - בחיבוק חם ואוהב של הקהל הישראלי השורשי. בפרפרזה על דברי המשורר חיים גורי, שלומה של נעמי שמר היה כשלום עמה, והיא דאגה לשלומו גם בין השורות של שיריה. אבל מן הסתם גם ממקום מושבה למעלה, היא מתפללת להצלחתו של העם האהוב עליה כל כך, וממשיכה להבטיח לו שלא ינצחו אותו כל כך מהר.

הקצוות יוצאים לריקוד משותף

ביד האומן שלה ובגובה העיניים, הצליחה נעמי שמר לחבר את כמיהתו בת אלפיים השנים של העם היהודי אל קשיי היומיום שחווה כל אחד מאיתנו

יהושע לימוני על 'חבלי משיח'

זמר ומוזיקאי

לפני כ־11 שנים השתתפתי בטקס ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל שנערך במקום שנקרא 'המקום' במרכז תל אביב. הרעיון הכללי היה ליצור ערב מוזיקלי שהוא אלטרנטיבה המשלבת גם את הארץ־ישראליות וגם את מקורותינו הקדושים. התבקשתי לבחור שני שירים שאיתם אופיע. שיר או ניגון קודש, ושיר ארץ־ישראלי.

בחזרות לאותו ערב חיפשנו את השירים המתאימים, ואחד מהשירים הארץ־ישראליים שעלה כאפשרות הוא השיר 'חבלי משיח'. אני חייב להתוודות שבזמנו לא הכרתי את השיר כל כך טוב. לאחר שהקשבנו להקלטה בביצוע של הגשש החיוור ועם המילים כתובות לי מול העיניים, ניסיתי לשיר אותו. תוך כדי ביצוע, כשהגעתי לתחילתו של הבית "לפעמים אני סופג מכה אחר מכה", באופן לא צפוי, הרגשתי שעולה לי חנק של בכי לגרון ונאצלתי לעצור לרגע. התנצלתי וניסינו פעם שנייה, ושוב זה קרה. משום מקום, הציפה אותי התרגשות שמביאה לעיניים דומעות. כשזה קרה גם בפעם השלישית הבנתי שיש כאן משהו מיוחד, השיר הזה נכנס לי ללב. באותו רגע נזרע הזרע שיגרום לי להיפגש שוב עם השיר.

באותו ערב ביצעתי, כאמור, את 'חבלי משיח' יחד עם ניגון קודש חב"די, זו הייתה מחווה מוזיקלית שכולה משיח. לאחר מכן המשכתי בחיי, כמו שאומרים. חלפו שמונה שנים עד שהזרע ההוא זרח וחיבר אותי שוב עם השיר. הפעם זאת כבר חתונה: אני מפיק ומקליט אותו בעיבוד חדש, כחלק מאלבום שלם שיוצא לאור.

לימים, אחרי שהשיר זכה להצלחה, ניסיתי להבין מה הסוד שלו. למה הוא כל כך נגע בי? איך הצליח להביא אותי לבכי בקלות כזאת? אני חושב שהתובנות שהגיעו עקב השאלות הללו נוגעות לא רק לשיר 'חבלי משיח', אלא גם לכל היצירה של נעמי שמר ז"ל.

אחד הדברים שמרגשים אותנו הוא חיבור. כששני קצוות מתחברים, כמו "עושה שלום במרומיו", זה מאיר בנו. נעמי, בשירים שלה, מחברת בין קצוות: בין החזון הגדול להתמודדות האישית, בין המאקרו למיקרו, הכי גבוה ורחוק עם הכי פנימי ופרטי. בחסידות קוראים לזה "נשיאת הפכים", ונשיאת ההפכים הזאת הביאה אותי לבכי.

הכמיהה התמידית למשיח, אותו חזון עצום שהולך עם העם היהודי מרגע היוולדו; חזון שיכול לעיתים להרגיש לנו גדול מדי, שאולי אין ביכולתנו לשאת אותו, להכיל אותו, לגעת בו; חזון שאנו נאבקים עליו בציפורניים זה כבר כמה אלפי שנים, ושבעזרת ה' אנו עומדים ממש ממש בפתחו, חובר בכתיבתה יד ביד עם החוויה האישית, האינטימית, במקרה הזה הקושי הפשוט לשרוד את היום, והם שניהם יוצאים לריקוד משותף. שני קצוות, האחד של תודעה מצומצמת, אישית, אני והרגש שלי, והשני של תודעה אוניברסלית, תיקון עולם, ימות המשיח.

מה ששובר לי את כל ההגנות הוא היכולת של נעמי להגיש את כל זה בגובה העיניים, בלי לנסות לשורר את השיר יתר על המידה, וגם זה כנראה סוד ששמור לאלה שיודעים לחבר חיבורים.

הדרך עוד ארוכה

מילותיו הנצחיות של שיר הכיסופים שנכתב על מסע נושן לארץ ישראל מלוות אותנו גם בימי התהייה והקושי של מלחמת תשפ"ד

ישראל הראל על השיר 'סימן שעוד לא הגענו'

פובליציסט ('הארץ'), עורך־מייסד כתב העת 'נקודה', מייסד ויו"ר ראשון של מועצת יש"ע

בין שפע שיריה של נעמי שמר, ידידת גוש אמונים וידידה אישית של אחדים מחבריו, בולטים כמה שירים, מולחנים וגם כאלה שלא, על התופעה שהדהימה את יושבי הארץ הזאת לפני כחמישים שנה: החלוץ החדש, האמוני - איש ארץ ישראל, שעליו נכתב השיר 'איש מוזר'. עם זאת, היא מעולם לא הייתה משוררת הבית של תנועת ההתנחלות. משורות תנועה זו - ובניגוד מובהק לתנועות ההתיישבות הציוניות־סוציאליסטיות - לא צמחו, עד היום הזה, יצירות או יוצרים דוגמת נעמי שמר ולא מעט אחרים.

עקב האקטואליה המאוחרת אך המובהקת, בחרתי לכתוב על השיר 'סימן שעוד לא הגענו', שפשרו אינו ידוע כפי שידועים שיריה המפורסמים, דוגמת 'ירושלים של זהב', 'שירו של אבא' וכיוצא בהם.

אחד מסודות כישרונה של המלחינה־משוררת היה ההתאמה הכמעט מושלמת בין המילים למנגינה. כך בשיר 'בהיאחזות הנח"ל בסיני' וכך, מבחינתי במיוחד, ב'סימן שעוד לא הגענו'. בכיסופים להגיע למטרה, לכבוש את האופק הרחוק, לא להתעייף בדרך הארוכה־ארוכה. להוותנו נוכחנו כמה, כמה היא ארוכה וכמה קורבנות היא תובעת.

שימו לב: שיר כיסופים זה, המתאר את מצבו האמיתי של העם היהודי, נכתב ב־1976, לפני קרוב ליובל שנים. אז הוא דיבר על הדרך הרחוקה לארץ ישראל - שאליה יצא, כעשרים שנה לפני פרוץ הציונות של הרצל, איש נכסף לציון, הלוא הוא בנימין, גיבור 'מסעות בנימין השלישי' למנדלי מוכר ספרים. בימים אלה ממש, כ־200 שנה לאחר עלילת הסיפור שעל אודותיו כתבה שיר בת לחלוצי העלייה השלישית - שוב היה לאקטואלי. למעשה, הוא מעולם לא הפסיק להיות כזה (אני ממליץ מאוד לחפש בגוגל ולהאזין לביצועים היפים כל כך של המנגינה הכל כך שֶמֶרית).

רבים בישראל טוענים שהציונות מיצתה את עצמה ברגע שקמה המדינה, בוודאי אחרי שצמחה והתבססה ב־76 שנות עצמאות. בא אסון שמחת תורה והעלה שורה ארוכה של מחלוקות ותהיות, בהן לגבי עצם עתיד הקיום היהודי בארץ ישראל. על אלה השיבה נעמי, בעיקר למאמינים בצדקת הדרך אך תוהים "לאן נקלענו", שצריך להמשיך ללכת ולהמשיך לצעוד, ושהדרך עוד מושכת, ארוכה.

מבטיחים לך נעמי, נגיע. עוד איך נגיע. נקום מחר בבוקר, נעמי, ונתחיל מבראשית. נמשיך לחצוב בהר - ומאבניו ייבנה המקדש - ונתפלל בו, גם את 'שירת העשבים'. עם הנצח - בזמן שהיית מחוברת אלינו עוד לא שרו זאת - אינו מפחד מדרך ארוכה.

משוררת הגבעות

כשהגענו, אנשי גרעין אלון מורה, אל ביתה של המשוררת ברמת אביב, נכרתה בינינו ברית עמוקה שהעניקה רוח גבית למפעל ההתיישבות העתידי – וגם שיר אחד בלתי נשכח

את נעמי שמר הכרנו במהלך 1974, השנה שבה פתחנו במאבק להקמת התיישבות יהודית בשומרון. שנה קודם לכן גיבשנו, הרב מנחם פליקס ואנוכי, גרעין משפחות וכמה רווקים ורווקות על מנת לפרוץ את הדרך לשומרון.

גרנו אז בקריית ארבע, ודווקא ההצלחה בלב יהודה עם הקמת קריית ארבע ב־1971, בתמיכת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ומפלגת העבודה, יצרה במחננו מועקה קשה. העולם כולו רואה שיהודה כן אבל שומרון לא, בהתאם לתוכנית אלון.

הקמנו גרעין במטרה להיאבק על זכות העם היהודי להתיישב בשומרון. שנה לאחר מכן, לאחר מלחמת יום כיפור, פתחנו מעשית במאבק שהשבוע מלאו לו בדיוק 50 שנה. עלינו על הקרקע ללא אישור ביודענו שסביר להניח שיפנו אותנו, מה שאכן קרה.

לניסיון העלייה הראשון הצטרפו אלינו הרב צבי יהודה קוק, אריאל שרון, זבולון המר וגאולה כהן. לאחר הפינוי גאולה כהן החלה לפעול למעננו נמרצות, ובין השאר אמרה לנו: אני מוכרחה להכיר לכם את נעמי שמר. התרגשנו ושמחנו, וכך חברי הרב מנחם פליקס ואנוכי עושים דרכנו עם גאולה כהן לשכונת רמת אביב שבתל אביב.

נעמי שמר מקבלת אותנו בפשטות, בחביבות, אך עם מבט שאולי היה הגרעין של השיר 'איש מוזר'. מבט של סקרנות, מבט של משהו חדש, יוצא דופן בשבילה, במיוחד אל מול עיני חברי הרב מנחם פליקס, שהוא בעל זקן עבות, ציציות בחוץ וקול רועם.

הודות לגאולה כהן השיחה החלה לקלוח. גם בעלה מרדכי הורוביץ הצטרף לשיחה, ואיני יכול לשכוח כיצד במשפטים קצרים ביטאה בפשטות אך בעומק אמירות כל כך בסיסיות: מולדת אינה סחורה, מי שאוהב את ארצו הוא איננו קיצוני, דווקא מי שמנוכר למולדתו הוא הקיצוני, ועוד אמירות מכוננות שלצערי לא רשמנו. הפגישה ארכה אל תוך הלילה והסתיימה בהזמנה לביקור נוסף. כשירדנו, הבחנו בפתח הבניין בעמדת שמירה עם איש לבוש מדים, ואז התברר שאחד השכנים שלה הוא לא אחר משמעון פרס, אז שר הביטחון.

בפגישה השנייה גאולה כהן דיווחה לנו על שיחת סיכום שערכה עם נעמי שמר בעקבות הביקור הראשון. היא שפעה מחמאות מהנחישות, מהאמונה, ובעיקר מהמוכנות להיזרק אל הלא נודע, אף על פי שמולנו ניצבו כוחות אדירים והתנגדות בין־לאומית גורפת בראשות ארצות הברית, התנגדות הממשלה, הצבא והמשטרה, וכמובן הטרור הערבי. היא לא חסכה מילים לתאר את אכזבתה מתנועתה - תנועת העבודה, תנועה שהובילה את מפעל ההתיישבות במרחבי המולדת ועתה אט אט מפנה לה עורף.

מובן מאליו כי תמיכתה הגורפת בנו הייתה בשבילנו משב רוח מרענן ועידוד מוראלי שקשה לתאר. השיא כמובן היה ביקורה אצלנו בתחנת הרכבת בסבסטיה, במהלך אחד משמונה ניסיונות העלייה של גרעין אלון מורה ותנועת גוש אמונים. בעקבות ביקור זה מסרה נעמי לידינו, חברי גרעין אלון מורה, את השיר 'איש מוזר'.

אין לי ספק שלנעמי שמר יש חלק חשוב בהצלחת המאבק, מאבק שהביא לפריצת הדרך להתיישבות היהודית בשומרון אז, ולחצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון כיום.

תבורך מנשים נעמי.

בני קצובר על 'איש מוזר'

ממקימי גוש אמונים ואלון מורה, לשעבר ראש המועצה האזורית שומרון

נבואה ישראלית

הקלאסיקה הגדולה ביותר של נעמי שמר מזכירה שלכולנו יש מכנה משותף עמוק ושורשי בעיר שהיא חלום כל הדורות

האינסטינקט היה לבחור שיר מיוחד, לבוא מכיוון מפתיע. אפילו עלה בדעתי לכתוב על שיר האל"ף בי"ת של נעמי שמר, על איך זוכה משוררת שהמוני ילדים יגדלו על ברכיה, כמו רש"י של הישראליות המוזיקלית. בסוף נפל הפור על הכי מוכר, הכי ידוע והכי מרגש – 'ירושלים של זהב'. דווקא מפני שזמרת בסדר גודל כזה של הקלאסיקות הכי גדולות ראויה להיזכר בשל פסגת היצירה שלה – 'ירושלים של זהב'.

אולי יופיו של השיר מתעצם דווקא בשל העובדה שהוא פרי עטה של משוררת חילונית, קיבוצניקית, שכותבת אותו בשפת הנצח התנ"כית עם כל הדימויים היהודיים, וכבר שכחנו בשל כל מלחמות הזהות הפנימיות שיש איזה מכנה משותף עמוק ושורשי של כולנו שנעמי שמר באה להזכיר.

אז מה מחביא השיר הזה בכנפיו? היא רומזת לנו שירושלים היא סוד כשהיא מתארת את אווירה של העיר כיין צלול, ואנחנו יודעים מה יוצא כשנכנס היין. היא מזכירה לנו את זעקת מגילת איכה על העיר היושבת בדד, וקובעת ש"בליבה חומה", וכפל המשמעות הזה עמוק מני ים – זוהי החומה הגשמית שבנויה בירושלים, אבל יותר מזה חומה שנמצאת בליבה, ואי אפשר להגיע אליה, וקשה לחדור את החומה ולהרגיש את השכינה. וכמה יפה מתוארת ירושלים בסממני היופי והעושר הגשמי, של זהב ושל נחושת, ואז מתגלה שאין זה אלא מבוא לעושר רוחני, כי היא ירושלים של אור, אורו של עולם, אור הגנוז בה.

וכיאה לעיר של סוד מתאימים לה ההפכים: "שבויה בחלומה". אכן הייתה שבויה באותם ימים בידי הירדנים, אבל נעמי שמר מיטיבה לזהות שהיא הולכת שבי אחרי חלום גדול יותר, חלום של נצח. היא מקוננת על כיכר השוק הריקה, מזכירה את השרף שפוגע בשפתיו של ישעיהו שמדבר רעה על ישראל, ורומזת לנו ששם מצוי הקוד לתיקונה של העיר הזאת, בתיקון השפתיים. והכי יפה, שלכל שיריה של ירושלים היא בסך הכול כינור – ענווה מוחלטת, כמי שיודעת שירושלים איננה יצירה אנושית ששייכת למשוררת זו או אחרת, היא דורשת איזה כינור דוד מלא ענווה שעל מיתריו תתנגן מאליה.

רבים רואים בדברי הרב צבי יהודה ביום העצמאות תשכ"ז נבואה על מלחמת ששת הימים והשיבה למרחבי התנ"ך. גם השיר הזה, שהוּשר לראשונה שלושה שבועות לפני שחרור העיר, הוא מעין נבואה ישראלית, וכשהנבואה מתממשת קם בית חדש לשיר על שופר ששוב קורא בהר הבית. אולי קורא לנו לשמוע דרך השיר הזה את שירת הלוויים.

וכן, דרך השיר הזה הסבירה נעמי שמר לעמוס עוז, שתמה איך אפשר לומר "כיכר השוק ריקה" בעודה מלאה ערבים, שירושלים בלי יהודים היא ריקה, ושנים אחר כך כתבה: "עשרים שנה הן זמן מספיק לצנן את הראש. ועכשיו, בראש צונן ואחר מחשבות הרבה, רצוני לומר קבל עם ועדה את הדברים: אכן ואכן, בעיניי, ירושלים שאין בה יהודים היא עיר אבלה ושוממת. יתרה מזו: ארץ ישראל, כשהיא ריקה מיהודים, היא ישימון בעיניי... חור שחור ביקום. הנה, אמרתי את זה... את העיקר אמרתי, את השאר יספרו אחרים".

הרב ליאור אנגלמן על 'ירושלים של זהב'

בוחרים במנגינה הנכונה

השיר שזוכה לחיים חדשים אחרי שנים רבות מזכיר לנו מהי תמונת הניצחון האמיתית

מי היה מאמין שהשיר הזה של נעמי שמר יקבל חיים חדשים שנים רבות כל כך אחרי שנכתב? נדמה לי שאפילו יהורם גאון לא ראה בחלומו שהשיר שלו יושמע שוב ושוב, כמו נהר גואה. שהוא שוב יכתת רגליו, כמו במלחמות ההן, מבסיס אחד לאחר ויצעק בגרון ניחר "לא לא לא", כשהוא זוקף את קומתם של חיילים עייפים מאוד. הוא בוודאי לא חלם שיכבוש את הטיקטוק.

יהורם גאון ונעמי שמר, שניהם מסמלים את ארץ ישראל הישנה והיפהפייה והנשכחת, שפתאום הושיטה השנה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת. משהו בנו חיפש את המילים שלהם, כאילו רצינו לחזור לעידן התמימות.

למה? מפני שיום אחד, בשמחת תורה, נדמה היה שניצחו אותנו מהר מאוד. זה היה קל משחשבנו, "קלים היו רודפינו מנשרי שמיים" מקונן הנביא במגילת איכה. ופתאום, זה בא ומתבהר. לא מנצחים אותי כל כך מהר.

מפני שיש תינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם והם תמונת ניצחון. אנשים שקמים לעבודת יומם הם תמונת ניצחון, שוק הומה הוא תמונת ניצחון ומטוס ממריא הוא תמונת ניצחון.

נעמי שמר הנבונה תדבר על מכונה שמשמיעה את "המנגינה הנכונה". היא יודעת היטב שמקהלה מתוזמרת תשמיע לעת כזאת ניגוני תבהלה, שירי תבוסה, מפני שהשמועות הרעות מנצחות מהר את הרוח. "ארץ אוכלת יושביה היא" יאמרו המרגלים באמצע התמוז, "חזק הוא ממנו" והעם יבכה למשפחותיו בלילה ההוא.

הרבה בכינו השנה ואסור לו, לבכי, שישכיח את "המנגינה הנכונה".

לאלבום שבו מופיע השיר הזה קרא יהורם גאון 'אמצע הדרך', ואולי את זה הכי חשוב לזכור בימים לא פשוטים כאלה: זו רק אמצע הדרך, יכול נוכל, לא לא לא מנצחים אותנו כל כך מהר.

נדמה לי שבחודשים האחרונים בחר העם הזה שילווה אותו פס הקול של המנגינה הנכונה.

הרבנית ימימה מזרחי על 'לא תנצחו אותי'

כולנו, באמת, מאותו הכפר

כילד אף פעם לא הבנתי איך שני החברים חולקים בדיוק את אותם בלוריות שיער וחיתוך דיבור, אבל המלחמה האחרונה לימדה אותי שלא מדובר בדימוי מוזר אלא במציאות לאומית חיה

כשהייתי ילד, היינו נוסעים ביום הזיכרון לחללי צה"ל באופן קבוע במונית לבית הקברות בנחלת יצחק. שלושה דורות - סבתא, אבא ובן. אבא שלי, ששכל אח ובן דוד ואחיין, היה יושב מקדימה ליד הנהג. סבתא שלי, ששכלה בן ונכד ואחיין, הייתה יושבת מאחור. ואני, ילד קטן שהשכול היה רחוק ממנו, ישבתי ליד סבתא. נהג המונית שכבר ידע מי אנחנו היה משמיע תמיד את השירים העצובים של יום הזיכרון.

ואז שמעתי את השיר הזה לראשונה, ואני זוכר איך כילד תמיד חשבתי שזה מוזר. כי הרי איך יכול להיות שהם בדיוק באותו הגובה, עם אותה תספורת, ואותו חיתוך דיבור (ובכלל, כמה חבל שהם אהבו את אותן הנערות, ואיך הם הסתדרו עם זה בכלל...).

וחשבתי שהשורות הללו הן המצאה טיפשית.

וגדלתי ובדקתי, והתברר לי שהשיר מבוסס על סיפור אמיתי על זאבל'ה עמית ויוסל'ה רגב, שהיו שניהם בני נהלל, ועבדו באותן עבודות, והיו יחד בחי"ש ובבריגדה ובחטיבה 8 ובצנחנים וב־101, ושניהם היו במוסד שנים ארוכות. וקראתי בהתפעלות את הסיפור על הקרב במצודת יואב, "הקרב שלא נגמר". איך משה דיין הסכים, בעיצומה של המלחמה, שייקחו בג'יפ חבר שלהם מנהלל שנפל, כדי לקבור אותו בכפר ולא בקבורה זמנית. וקראתי את הסוף העצוב לחברות. איך במלחמת יום כיפור התנדב זאבל'ה בהיותו כבר בן 46, ונהרג, והשיר שחובר תשע שנים קודם לכן הפך לנבואה.

ושמעתי אז מחדש את המילים. ומה יש לומר, כבר לא חשבתי שזו המצאה טיפשית, חשבתי שזה דימוי נפלא.

והיום, כשסבתא ואבא כבר ז"ל, וסבתא לא יודעת שהיא גם סבתא רבתא שכולה. ואבא לא יודע שהוא גם סב שכול. ואני, שהשכול קרוב אליי מתמיד, ודוקר וכואב, נוסע שוב לטקס יום הזיכרון, והפעם להר הרצל, לקברו של בני יהונתן הי"ד. ושומע שוב את ה"אותה קומה, אותה בלורית שיער", ואני חושב שזה נפלא ושנעמי שמר ברגישותה ידעה לדייק.

כי בעיניי השיר הוא לא דימוי, ובוודאי לא טיפשי. בעיניי השיר הוא מציאות. מציאות של העם הנפלא הזה, שכואב ביחד ובעוצמה את נפילתם של בניו. כי כולנו הנופלים, וכולנו מתעלים לגובה קומתם. ויפי שערם ומראה פניהם נובטים בתוכנו. וכולנו, באותו חיתוך דיבור שלהם בדיוק, ממשיכים לקוות ולהאמין.

וכולנו, באמת כולנו, מאותו הכפר.

בדיוק.

תודה נעמי, יהא זכרך ברוך.

חגי לובר על 'שנינו מאותו הכפר'

געגועיי לפשטות

השיר הקופצני שמתאר אירוע שולי לכאורה הוא ניגוד מוחלט למשוררי ימינו עמוסי הסופרלטיבים והדרמות, ודווקא השירה הזאת נחרתה בזיכרון הקולקטיבי

אני זוכר את עצמי, ילד בגיל די צעיר, פוגש לראשונה את הרפרטואר של נעמי שמר. הכרתי את חורשת האקליפטוס ואת הדבש ואת העוקץ, אך שם נגמרו פחות או יותר ידיעותיי. ואז, באחד מימי ההולדת של אחותי הגדולה, היא קיבלה במתנה מארז של שלושה דיסקים עם המיטב משירי נעמי שמר. הם התנגנו ושבו והתנגנו ברדיו־דיסק, ואני נחשפתי לעושר בלתי נדלה של מילים ולחנים.

גם המסמר ההוא, שנפל מפרסת הסוס, ננעץ עמוק בזיכרוני. אני שולף אותו מדי פעם במרוצת השנים, וחושב עליו מחדש. כשאני חושב על השיר הזה, עם הסיפור הקצר והלא מתיימר שהוא מספר, עם הלחן הקופצני והרפיטטיבי, עם הקריצה בסופו – וכל השיר חדל בגלל מסמר – אני מתמלא געגוע.

אולי זה קצת מעשה זקנים, אך לגעגוע אין להתכחש. מפני שברדיו שאדליק היום, יעברו לפניי ברשימת ההשמעה בזה אחר זה יוצרים שמספרים על האתגרים שלהם בדרך להצלחה, על הקושי מול הקהל שמתייג אותם, על בעיות המשפחה שטורדות אותם ובאופן כללי כמה הם גדולים ומיוחדים. סיפור על סוס ומסמר? אין זה לכבודם. זה לא מספיק יצירתי ומעמיק.

ובספרי השירה שאפתח היום, חרוזים הם בכלל מילה גסה, משקלים הם מעשה טירון, ושיר שבסופו של דבר אומר דבר־מה קוהרנטי הוא בושה למקצוע. זה רדוד, הם יגחכו מתחת לשפם הלא מטאפורי, ככה היו כותבים פעם.

אבל אני מרשה לעצמי להתגעגע. למשוררים שלא ראו בעצמם עניין. שידעו להעביר את המסר הקולע במילים פשוטות. לימים שבהם שירה הייתה שופר ללב העם ולא מוצג מוזיאוני ששייך לאליטה המעמידה פני מבינה. ליצירות שיש בהן מקום לאנדרסטייטמנט ולא עומס בלתי נסבל של סופרלטיבים ורגשות.

וכזה הוא המסמר הקטן, המתבדח, עם הלחן הבלתי מתיימר והחרוזים שמתגלגלים על הלשון. כמה פעמים בחיינו, הפרטיים והלאומיים, אנחנו תולים אירועים גדולים בגורמים טקטוניים, ומתעלמים מהאפשרות שגורם אזוטרי, כמעט מגוחך, הוא שהניע את הגלגל כולו. הוויכוח העקרוני שהתפרץ והפך למריבה איומה, כשבסך הכול ארוחה קלה בעיתה הייתה יכולה לנטרל מראש את המתח. או התרעומת הגדולה על אחד הילדים שלא התנהג כראוי, שאם רק היינו מקשיבים לו קודם ונותנים לו מענה הייתה נעלמת מעצמה. כמה חשוב לשים לב למסמר כשאנחנו מבקרים את עצמנו, וכל שכן כשאנחנו מותחים ביקורת על אחרים.

לא רק שאפשר לגעת בנקודות הליבה האלה באמצעות מילים פשוטות וחרוזים בנאליים, אלא שזו גם הדרך האפקטיבית יותר. בלי יומרה, בלי עומס דרמה, רק סיפור קטן ומצחיק שמפעיל את המערכת הפנימית ומאפשר לכל מאזין ללמוד ולהסיק את התובנות לחייו.

ובסוף, במבחן התוצאה, נעמי שמר נחרתה בלב האומה והפכה לאחת היוצרות המשפיעות ביותר בתרבות הישראלית עם הפשטות הלא מתיימרת שלה. האם במלאות 20 שנים למי ממשוררי דורנו יערוך עיתון כלשהו פרויקט מיוחד לזכרו? מסופקני.

יוני רוטנברג על 'הכול בגלל מסמר קטן'

בקרב אין קץ ננצח

השיר שנולד כשבח למעוזים בתעלת סואץ עבר מתיחת פנים פטריוטית במלחמת חרבות ברזל, והחזיר את 'מעוז צור ישועתי' למשמעותו המקורית

כאשר נעמי שמר יצרה את שירה 'שבחי מעוז', היא בוודאי לא העלתה בדעתה שכעבור 54 שנים ישולב בין השורות שכתבה בית נוסף, שאת מילותיו יקריא מפקד אוגדה 36 הלוחמת בעזה. בביצוע חדש שיצא בתחילת מלחמת חרבות ברזל, בין הבית הראשון לשני בשיר, נשמע קולו הקצוב והבטוח של תת־אלוף דדו בר־כליפא מכריז ברשת הקשר את פקודת היציאה לקרב: "תחנות שחקים/ כאן קודקוד/ זוהי שעתנו/ אין ראויים מאיתנו/ זו המלחמה שלנו/ היום תורנו/ התקפה/ סוף". אבל זה טיבם של פזמונים שנטועים חזק בסנטימנט הלאומי, שהם יכולים להתגלות שוב גם בחלוף עשרות שנים וללבוש משמעות חדשנית ורלוונטית.

את 'שבחי מעוז' כתבה שמר בהשראת ביקור שערכה בקו המעוזים על תעלת סואץ בחנוכה תש"ל (1969). משני עברי התעלה התנהלה מלחמת התשה של חילופי אש כבדים בין חיילינו לצבא המצרי. אחד מקציני צה"ל החליט להתעלם מהסכנה וארגן הדלקת נרות מתריסה לנוכח פני האויב, בחנוכייה של תרמילי פגזים שהוצבו על גדת התעלה.

בשורה הפותחת, "מעוז צור ישועתי – לך נאה לשבח", שינתה שמר את משמעות המילים מהפיוט המוכר. את השבח לאלוקי ישראל, שהוא "מעוז צור ישועתי", הפכה לשיר הלל לאותו מתחם מבוצר המכונה מעוז, שתחתיו חסו חיילי צה"ל שהגנו על הגבול ועל האזרחים שבעורף. בחלוף כארבע שנים פרצה לפתע מלחמת יום הכיפורים, והתברר שקו בר־לב לא הצליח לעצור את פלישת הצבא המצרי. המעוז הכזיב ולא הוכיח את עצמו כ"צור ישועתי". ישראל נסוגה מהתעלה, ורק השיר שנותר יפה ומיותם נשלף להשמעה מדי שנה בחג החנוכה.

50 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, שוב הופתעו מדינת ישראל וצה"ל ושוב נפרץ קו הגבול המבוצר שבו שמנו מבטחנו. חנוכה תשפ"ד מוצא את כוחותינו בתוך עזה, כותשים את האויב החמאסי הרצחני ומקעקעים את ביצוריו. אוגדה 36 מחדשת את שירה של שמר בקליפ מלווה בצילומים עוצמתיים של כוחות שריון, חי"ר והנדסה השועטים לעבר היעד, כשברקע נשמעת קריאת הקרב של מפקד האוגדה. יש להניח ששמר הפטריוטית, אוהבת העם, המדינה וצה"ל, הייתה מאמצת בשתי ידיה את הבית החדש ששובץ בשיר שלה.

בקליפ נראים חיילינו בעת הדלקת נרות בכל פינה בעזה הכבושה, והמילים "מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח" זוכות לתיקון וחוזרות למשמעותן המקורית - שבח ותפילה לאלוקי מערכות ישראל, המדריכנו על במות אויבינו.

גם מילות הפזמון החוזר "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות/ ובנקרות צורים ובמחילות עפר" מקבלות פרשנות חדשה. לא מנהרות במעוזים שלנו המשמשות מחסה מפני אש האויב, אלא מנהרות האויב החמאסי שבתוכן, כמה מדויק, "דרוך וחרישי/ אורב לי מבקש נפשי".

עלינו רק לדאוג לכך שישוקם במלואו המסר ההרתעתי שבסוף השיר - "אבוי למבקש נפשי", וכפי שידעה שמר לנסח בפשטות ובחדות: "בקרב אין קץ - ינצח".

עמנואל שילה על 'שבחי מעוז'

תקווה לבנה

דווקא בשנה שבה חרבו כל כך הרבה בתים, יש עדיין אלפי מבקשי זוגיות שמחכים לבנות בית חדש ולהוסיף חיים. שירה של נעמי שמר ממתיק את הייחול הזה

הודעת סטטוס לכדה את עיני: "מבקשים על הבית - הכנסת ספר תורה במאהל הגבורה". רק שורת המשנה סיפרה סיפור גדול יותר: "לזכותם של מבקשי הזוגיות בעם ישראל". חברה יקרה שמבקשת לבנות את ביתה קמה ועשתה מעשה - וארגנה כתיבת ספר תורה ואת כל המשתמע מכך. והשבוע התקיימה הכנסת ספר תורה למאהל הגבורה לזכותם של כל מבקשי הזוגיות בישראל.

ביקשתי ממנה לשמוע את כל הסיפור. מתברר שהיא יצאה עם המיזם הזה לפני שנתיים, ביום הולדתה. אות לאות, קו לקו, ספר תורה שנכתב בהשתתפותם של אלפי מבקשי זוגיות. ספר שמדי יום סופר הסת"ם התפלל כשעה וחצי על כל שמות המשתתפים בכתיבת הספר. ספר של תפילות.

עם פרוץ המלחמה הבחורה החליטה שבמקום שבו חרבו בתים בשמחה תורה - שם יהיה הבית לספר התורה, וחיפשה לו בית באחד מיישובי העוטף. בחלק מהקיבוצים התושבים עוד לא חזרו, לקיבוצים רבים נתרמו ספרי תורה אחרים, ובחלקם לא היה צורך. כך עלה בה הרעיון להכניס את הספר למאהל של המשפחות השכולות הגיבורות. דווקא לשם, למאהל הנודד, הנושא את החוסר בגבורה - יוכנס הספר של כל הנודדים המבקשים בית, הנושאים את החוסר בגבורה.

את האירוע עצמו היא חלמה לעשות כעצרת תפילה, וכצעידה לעבר החופה. "ומי יודע", היא מחייכת, "אולי מהאירוע הזה יקומו כמה בתים מאלפי מבקשי הזוגיות שיגיעו וייפגשו שם". הלוואי שכמו המחוללות בכרמים יהיה מישהו שייגש למישהי וישאל אם אפשר את המספר שלה, אנשים ונשים ימצאו את האות החסרה שלהם.

בשנה שבה נגדעו כל כך הרבה חיים, יש בתוכנו כל כך הרבה שמבקשים להוסיף חיים, לבנות משכן. כמה סיפורים פגשנו על רווקים שנפלו במלחמה, ושרק זמן קצר לפני כן סיפרו לחבר או למכּר כמה הם מחכים והיו רוצים להקים בית. המילים שלהם משאירות לנו מעין צוואה: לא לשכוח, לראות את מי שמחכה. לחשוב, להציע, להתעניין, להתפלל.

לנעמי שמר היה כישרון מיוחד פרט לכישרון הכתיבה עצמו, להניח נקודות של אור. גם בשיר הזה שמר זורעת במילים שלה תקווה עדינה וממתיקה: "בקיץ הזה תלבשי לבן". משאלת לב, איחול, ייחול.

מה יהיה פה בקיץ הזה? אולי כמאמר השיר נעשה בחירות, ואין לדעת איך עזה תיראה עד סוף הקיץ, ואין לדעת איך ולאן תתפתח החזית הצפונית. בימי המלחמה יש הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה, ובתוך ענן הערפל שמר מפזמת לנו: בקיץ הזה תלבשי לבן. בתוך האין ודאות יש ודאות: בתים ימשיכו לקום, אהבות ימשיכו לפרוח, ומי שחיפש עוד ימצא.

רחלי מושקוביץ על 'תלבשי לבן'

עם אחד, שיר אחד

השכול של המשפחות הקיבוצניקיות ושל זו שלנו, הציונית־דתית, התאחד בבית בקיבוץ בארי תחת מילות התקווה האלמותיות של נעמי שמר

גלגולו הראשון של השיר 'לו יהי' היה בעצם מעין גרסה עברית לשיר של החיפושיות, Let it be, אבל אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור הבינה נעמי שמר שיש בידיה שיר שעומד בפני עצמו ויש לו שליחות משלו. היא הלחינה למילים האלה מנגינה, ומאז ועד היום, כמו רבים משיריה, הוא מושר בזמנים של קושי ושל שמחה, של עצב ותקווה.

נעמי שמר הייתה משוררת בסדר גודל אחר. זה לא רק היבול הרב שהיא כתבה והלחינה, אלא העובדה שהשירים האלה רלוונטיים גם היום, אחרי 50 שנה. ככה נראית קלאסיקה. מה גרם להם לעמוד במבחן הזמן? משהו בשפה של שמר, במבט חד האבחנה שלה על האירועים המתרחשים בחיינו, והכתיבה שמדברת אל ציבורים רחבים בחברה הישראלית.

נוה שלנו נהרג בבית משפחת בר בבארי. בבית גרו יובל ומעיין בר, זוג קיבוצניקים מדהימים, הורים לארבעה וסבים לשבעה, אנשי משפחה ועשייה מלאי שמחת חיים. שניהם נרצחו עוד לפני שנוה והצוות הגיעו אליהם. יום למחרת נהרג באותו הבית חייל הצנחנים אריאל אוחנה, בן קיבוץ רבדים. אריאל אהב מסיבות וטיולים בטבע, והיו לו תחביבים כמו ספורט, בישול ויזמות עסקית. הלבבות של שלוש המשפחות התחברו בקשר מיוחד, ומתוך היחד הזה רצינו להזמין את המבקרים בקיבוץ למנוחה ולשיח משותף בבית. ניסחנו יחד שלט, וכשהתלבטנו איזה שיר יצוטט שם, נבחר 'לו יהי' במהירות וברוב קולות. הוא התקבל גם על ליבם של ילדי הבית, בני קיבוץ בארי, גם על לב ההורים של אריאל, המתגוררים בקיבוץ רבדים, וגם עלינו, משפחה ציונית דתית מלוד.

כל משפחה מגיעה מעולם אחר ומרקע אחר, לכל אחת יש שפה אחרת להביע בה את רגשותיה. אבל כולנו נושאים תפילה לעתיד טוב יותר ומחזיקים בתקווה.

כשנכנסים לבית הפגוע והמופגז הזה, בתוך שכונה שהייתה פעם פסטורלית והיום היא הרוסה, המילים על שכונה קטנה מוצלת, על בית קט עם גג אדום, מקבלות משמעות נוסטלגית ומצמררת. כך גם המילים הבאות שמבקשות מאלוקים שייתן להם לשוב הלום. הם - החטופים שהתגוררו בבתים מסביב, ויקירינו שאינם.

בשיר המקורי של שמר היה בית שהושמט במהלך השנים. הבית מזכיר את המבשר העומד בדלת, ושמר מבקשת שבפיו תהיה גם מילה טובה. בשנה כזאת, שבה כל כך הרבה מבשרים נקשו בדלת ובפיהם היו בשורות קשות, אני מצטרפת לתפילה של שמר בקול גדול: שיבשרו המבשרים רק טוב, לו יהי.

עפרה לקס על 'לו יהי'