המסר שרבים מנסים לסחוט מפרשת קרח שנקרא השבת הוא – כל מחלוקת היא שלילית ובאשמת "שני הצדדים".
האמת היא שהתורה לא מציגה את משה וקרח כבעלי מחלוקת שווים אלא רק קרח מצידו קרא תיגר על משה (חז"ל מכנים זאת "מחלוקת קרח ועדתו" ולא "מחלוקת קרח ומשה"). לא תמיד בעת ששני אנשים רבים זוהי סימטריה ו"אשמת שניהם", לפעמים יש בריון שנטפל להולך רגל תמים ללא שום התגרות מצידו (ולכן עונשו של קרח הוא בליעה באדמה – מי שמנסה למחוק משהו אמיתי במציאות מאבד את אחיזתו בקרקע).
הלך החשיבה הפוסטמודרני, יליד רוחו של קרח, עובד באותה שיטה: אין אמת בעולם ולכן "גם הישראלים וגם הפלסטינים אשמים במצב" (עם הזמן מתקדמים לכך ש"רק ישראל אשמה").
להבדיל, כרב דתי-לאומי אני מקבל בממוצע פעם בשבוע הזמנה ל"מפגשי אחדות בחברה הישראלית" כי "שני הצדדים צריכים לעשות חשבון נפש".
כשאני מנסה לברר על מה בדיוק נדרש מאיתנו לעשות חשבון נפש – על כך שהתרענו לפני הסכמי אוסלו, ההתנתקות ושליט? שבנינו נמצאים בראש הנופלים ותורמי הכליות? אולי על כך שאנו לא חוסמים כבישים ולא מסרבים גיוס? מבהירים לי שהאשמה היא על עצם זה שיש לנו דרך מנוגדת לאדוני הארץ ("אתם משיחיים"), ואם נסגור את מכינת עלי למשל – אז "לא תהיה מחלוקת".
אני ממליץ לא להתפתות לקרחים למיניהם. הזהות שלנו תישמר גם בפני שמאלנים כועסים (קפלן) וגם בפני שמאלנים מחייכים (הרבעון הרביעי). אנחנו נמשיך להעצים את הנקודה שלנו, נמשיך להתחבר באופן אמיתי עם הרוב המוחלט של הציבור היהודי שהוא מסורתי ולאומי – והאדמה תישאר יציבה.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.