קצת מאמץ לחסוך מהם כאב
נראה לי שאין מנוס מלהודות שזה מוגזם. כמעט תשעה חודשים חלפו מאז החלה המלחמה ועדיין אין לה שם רשמי. אם היה מדובר רק בעניין סמנטי, ניחא, אבל השבוע התברר מכתבה ב'מעריב' שלעובדה הזו יש השלכות כואבות מאוד.
מסתבר ש'חרבות ברזל' הוא רק שם זמני, וכל עוד לא נקבע למלחמה שם רשמי מצבותיהם של מאות חללי המלחמה, יקירנו ואהובינו, חסרות את שם המלחמה שיתווסף רק לאחר שייקבע השם הרשמי. עד אז רואות המשפחות השכולות את הכיתוב החסר בצער גדול ואם לא די בכך צפוי להן צער גדול עוד יותר כשיזומנו לחלקת הקבר לאחר הוספת שם המלחמה לכרית המצבה.
איני יודע מה היה במלחמות קודמות וזה גם לא כל כך משנה. המלחמות הקודמות היו קצרות, וההמתנה להשלמת ההליך הכואב לא נמשכה חודשים רבים. לדבר הזה חייבים למצוא פתרון ומיידי, והפתרון מתחיל קודם כל בקריאת שמה של המלחמה.
הצעות רבות לשם מוסכם עלו וירדו בשבועותיה הראשונים של המלחמה, אך העיסוק בשאלה פסק ומי שנותר לשלם את המחיר על סימן השאלה הזה הן המשפחות שכולנו חבים להן כל כך הרבה.
אני יודע שקטונתי. מקבלי ההחלטות בסוגיה הזו הם אישים רבי דרג ומעש, ובכל זאת בשל חשיבות העניין ומתוך הרצון לחסוך עוד ימים של כאב משפחות מול מצבות זמניות, אני מבקש להציע שם למלחמה – מלחמת העוז, שם הכולל בתוכו גם את עוזם הבלתי יאמן של לוחמינו, גם את עוז רוחו של העם שבעורף וגם מסתיר בתוכו את שמה של עיר המלחמה, העיר עזה.
תתקבל ההצעה הזו או תוצע הצעה אחרת, הכול אפשרי, רק שזה יקרה סוף סוף ומהר.
הערת אגב
בהמשך ישיר להערה הקודמת: לפני מספר חודשים דיווחה התקשורת על כוונת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להביא לדיון בממשלה את שאלת שמה הרשמי של המלחמה. התקשורת אז תקפה ללא רחם. בזה הוא מתעסק? זה מה שחשוב עכשיו? המלחמה בוערת בדרום, חיילים נהרגים ומה שחשוב לנתניהו זה איך יקראו למלחמה? שאלו אז עיתונאים, פרשנים ופובליציסטים, והשאלה, יש לומר, נשמעה אז הגיונית.
היא נשמעה כל כך הגיונית עד שבמהירות מרשימה הנושא הורד מסדר היום והמלחמה נמשכה עם שמה הזמני 'חרבות ברזל'. אנחנו, אזרחי המדינה הפשוטים, סברנו ששום דבר לא בוער. נחכה, תסתיים המלחמה ואז נקבע לה את שמה. לא צריך ללחוץ.
בנקודה הזו הכי טבעי יהיה להאשים את התקשורת שבגללה עדיין אין שם למלחמה, אבל האחריות מונחת לפתחו של ראש הממשלה שאמור היה להסביר לאזרחים ולתקשורת מדוע חשוב כל כך לקבוע שם למלחמה, להסביר את הפגיעה והכאב שנגרמים למשפחות שכולות. אדוני ראש הממשלה, סילוק הנושא מסדר היום לא פתר שום דבר. תסביר לנו ונבין, ומי שירצה להמשיך לתקוף אותך, שיבושם לו, אבל את הצדק עם המשפחות חייבים לעשות.
פנצ'ר
צ'מעו סיפור קטן שסיפר לי מילואימניק לוחם שיצא לא מכבר מרצועת עזה לאחר לא מעט ימי מילואים עם צפי לעוד כמה ימים שכאלה:
היה זה באחד הימים הלוהטים של השבוע החולף. הוא נסע ברכבו בכבישי בקעת הירדן. בנקודה מסוימת ירד הרכב מהכביש ולפתע, באחת הירידות התלולות נפער פנצ'ר באחד מגלגליו. מזג האוויר לא התאים לאירוע שכזה, אבל אין ברירה, יוצאים החוצה ומגלים גלגל ריק לחלוטין מאוויר וכשניסה להרים את הרכב נכשל פעם אחר פעם. הזווית התלולה של דרך העפר לא איפשרה לו להתייצב ושוב ושוב הוא החליק.
"אחרי דקה עצרו לידי ארבעה חבר'ה שרצו לעזור. הייתי בטוח שאסתדר ואמרתי שייסעו, יהיה בסדר. הם נסעו, עברו כמה דקות והבנתי שאני מסתבך. עברו עוד כמה דקות ושני רכבים נוספים עצרו לידי. אחד מהם ראה שהרכב השני כבר עוזר לי אז הסתפק בלהשאיר לי בקבוק קולה קר ונסע לדרכו. שני החבר'ה שנותרו לידי הפשילו שרוולים ועבדו איתי כמעט שעה, דחפו סלעים מתחת לרכב כדי להרים אותו עד שיחד הצלחנו להחליף את הגלגל".
"שני חבר'ה מירושלים, אחד יורם יחזקאל והשני פרדי", מקפיד המילואימניק לציין, "לא נתנו לי לעבוד. רצו לעשות את העבודה בעצמם. משלב מסוים כבר היה לי לא נעים, אמרתי להם שזה בסדר ומכאן אני כבר מסתדר ושייסעו. הם לא היו מוכנים לשמוע. אין כזה דבר, הם אמרו והמשיכו לעבוד. שלושתנו נטפנו זיעה בחום של הבקעה... וגם אחרי שהוחלף הגלגל נשארו איתי, התעקשו לנסוע אחריי כדי לוודא שהכול בסדר. לא עזבו אותי בלי להשאיר לי בקבוק מים עם קרח... איזה אנשים...", הוא אומר בהתרגשות. "הייתי עם דמעות בעיניים, ומה שעבר לי בראש זה שבמלחמה עשיתי מעל מאתיים ימי מילואים וברגעים כאלה אתה מבין מה מיוחד כל כך במדינה הזו".
תנו הסבר, תרגיעו אותי
בפתח הכלא ממנו שוחרר אותו מחבל המכונה מנהל בית החולים שיפא היינו אמורים לראות את אלפי המפגינים שקוראים שוב ושוב לעסקה, מתייצבים ומונעים בגופם את השחרור.
ואם הם פספסו והמחבל ההוא הוברח בחשאי, היו אמורים אותם אלפים לתבוע חקירה מהירה שתגלה לנו מי בצבא או בשב"כ או בכל מקום אחר קיבל את ההחלטה ההזויה הזו. הם הרי דורשים עסקה, וכדי לבצע עסקה (בכל מחיר, כזכור) צריך שיהיו לנו קלפים שאיתם נשלם בעסקה הזו, לא? אז למה לא ראינו אותם נאבקים בתוקף נגד מסירת הקלפים הללו חינם?
האם יכול להיות ששוב מוכח שהמפגינים הללו רק מנצלים את משפחות החטופים היקרות לצרכים פוליטיים, וכאשר הביקורת לא מופנית לממשלה אלא לגורמי המקצוע ששוב מידרו את הממשלה, אז לא מעניינים אותם החטופים? לא, אני לא רוצה לחשוב מחשבות כאלה... תנו לי הסבר בהול אחר, כי אחרת עוד אאמין לזה שיש כאן ניצול ציני של טרגדיה אנושית למטרות פוליטיות.
תקשיבו להם סוף סוף
לו אני פלשתיני (חלילה) הייתי נעלב קשות מהשמאל הישראלי. אי אפשר כך לפגוע בהם פעם אחר פעם. זה פשוט מעליב. לא יתכן שהפלשתינים ומנהיגיהם אומרים שוב ושוב את אותם דברים והשמאל מתעקש להצמיד להם כוונות אחרות, לרוב הפוכות ממה שהם אומרים. מה הבעיה להקשיב ולכבד? אם הם אומרים משהו, תאמינו להם. הם רציניים.
כן, הם רציניים, גם כאשר חאלד משעל אומר בראיון את מה שנאמר כבר אלפי פעמים, כשהם מדברים על פלשתין הם מדברים מהים ועד הנהר, מהצפון ועד הדרום, ואין מה לדבר על שום דבר פחות מזה. האיש אומר את הדברים בצורה הכי קצרה, מתומצתת וישרה, אז מה לא ברור כאן? למה עוד פעם אנחנו שומעים את נציגי השמאל הישראלי הפוגע והמעליב קובע שאם ניתן להם כברת ארץ קטנה יותר הם יירגעו? שמדינה פלשתינית ביהודה ושומרון היא הניצחון על החמאס? איך אתם רוצים שהם יגידו את זה ברור יותר? הם אמרו את זה בנאומים, בראיונות, במאמרים, בספרים, בכרזות, במעשי רצח וטבח ובכל דרך אפשרית, אז מה נשאר? שיגידו את זה אולי באידיש ואז נבין?
מעט שבחו בפניו
בכל פעם שאתם שומעים ראש רשות מהצפון או מהדרום, נציג של מפונים, או חבר כנסת מהאופוזיציה, מספרים בשידור כלשהו את שבחו של השר יצחק ווסלראוף כמי שמוביל בכל מאודו את העזרה היומיומית למפונים ולשיקום הרשויות בכל חודשי המלחמה, כמי שלא עוזב אותם מהרגע הראשון ולאורך כל שעות היממה, ויש שרואים בו השר המסור ביותר לענייניהם, רק תזכרו שהם אומרים את זה מול תקשורת שרואה בשר הצדיק הזה דמון שצריך רק לגנות ולהכפיש, ואם הייתה מעט אובייקטיביות בתקשורת שלנו, או אם היה מדובר בשר שמלכתחילה הם חפצים ביקרו, היינו שומעים עליו פי כמה וכמה, וככל הנראה גם אז לא היינו מגיעים לאמירת כל שבחו.
מה שחסר בו
אדם צועק את שחסר לו, כתב בשעתו מאיר אריאל ואני מבקש להוסיף 'אדם צועק את שחסר בו', שהרי מה טבעי יותר מאדם שצועק על מה שחסר לו. מרתק הרבה יותר לשמוע אדם צועק על מה שאין בו עצמו, והשבוע קיבלנו לכך אחלה דוגמא שבעולם עם הקמתה של מפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן.
זה אותו יאיר גולן שבראיון לערוץ הכנסת הבהיר שהוא מודע לכך שהעם בחר את הממשלה הנוכחית, אבל די לבלבל את המוח עם הנתון המשעמם הזה. העם טעה, קבע גולן שהכריז שיילחם נגד הטעות הזו בכל דרך. זהו אותו גולן שקבע שראשי מערכת הביטחון יצטרכו להחליט אם הם נענים לממשלה (כלומר לצו הדמוקרטי) או למדינה, אותו אחד שרוצה להעביר חינוך מחדש לבני הציונות הדתית, שמוביל מרי אזרחי. זה מנהיג הדמוקרטיה בעיני עצמו. אדם צועק את שחסר בו.
קשה לו
האמת היא שזה היה ממש מכמיר לב לראות את קאטו הזקן ישוב על סלע, מליט ראשו בכפות ידיו ומסתיר תוגה כבדה. כבר מרחוק אפשר היה לשמוע את האנחות הכבדות ומבין אצבעותיו לראות את קמטי הדאגה והייאוש נחרשים עמוק לאורך ולרוחב פניו הצנומות.
התיישבנו לידו ושאלנו מה קרה הפעם. הוא נאנח עוד אנחה גדולה וקורעת לב אחת ואמר 'אני חייב להודות ש'היהודים באים' נותנים פייט של רוע. הורסים כל חלקה מקודשת בהיסטוריה שלנו, מועכים כל טיפת מורשת, רומסים כל מיתוס ומפרקים לחתיכות כל אמונה. הם מועכים את הזהות של העם האומלל הזה שמכל כיוון מתעללים בו. אני כבר לא יודע מה לומר'.
אז מה? שאלנו, מעכשיו תעבור לדבר גם עליהם? וקאטו השיב באותו מבט מיואש: 'גם אם אדבר עליהם ועל מה שהם עושים לנו, אין לי כוונה להפסיק לומר לכם שאף על פי כן ולמרות הכול, אל תראו ארץ נהדרת', אמר ושב לטמון את ראשו באצבעותיו הארוכות והרזות.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]