החמצת הפנדל של כריסטיאנו רונאלדו במשחקה של נבחרת פורטוגל בשמינית הגמר עורר לא רק בכי אצל השחקן עצמו אלא בחינה של היסטוריית בעיטות העונשין שלו ומסתבר שגם שחקנים ברמתו מחמיצים בעיטות שנראות לכאורה פשוטות. אז מה קורה לשחקן עתיר כישרון וממון רגע לפני שהוא בועט בכדור מהנקודה הלבנה? על כך שוחחנו עם חוקר הספורט התחרותי ד"ר איליה מורגולב, ראש תוכנית הלימודים לחינוך גופני במכללת קיי.
"סיטואציית הפנדל מזמנת הרבה מחשבות, תהיות והרהורים שאולי תוך כדי המשחק, כשהספורטאי במאבקים, רדיפות והתמודדויות עם תיקולים יש לו פחות זמן לזה. אבל כשהוא בא לבעוט פנדל המשחק נעצר והוא נשאר לבד מול קהל של 50-80 אלף איש, גודל השעה שוקע, האיום הסביבתי והלחץ מהבנת הגורליות של הסיטואציה יכולים להתפרש במערכות העצבים האוטומאטיות כמשהו קיומי שמאיים על שלמותו ועל מעמדו של הספורטאי". רמת המתח והדריכות הזו "עלולה להפעיל מנגנונים אבולציונים שפעם שירתו אותנו כשהיינו בלהקה מול מי שמאיים עלינו פיזית והיינו צריכים תגובה אגרסיבית שהקפיצה את רמת העוררות של הגוף, הזרימה דם לשרירים כדי להתמודד עם האיום".
"התוצאה היא פער קריטי בין סיטואצית הפנדל שמחייבת טכניקה קטנה והחלטה ועדינה שתוביל לשליחת הכדור למקום הרצוי, לבין המתח הרב שבו נמצא השחקן וכך הסיטואציה לא רק שאינה מסייעת אלא מחריבה, כהגדרתו של ד"ר מורגולב, "וכך מקבלים מצב אבסורדי שבו כשאנחנו צריכים מצב אופטימאלי של ביצוע ברגע הכי קריטי ומכריע ודווקא אז הגוף בוגד בנו ומביא אותנו למצב ביצועי אחר לגמרי".
"ההתפתחות שלנו לאורך ההיסטוריה לא יכולה הייתה לקחת בחשבון שנעמוד עם כדור במרחק 11 מטר עם עשרות אלפים בקהל ושהיכולת שלנו לחדד כמה סנטימטרים לפה או לשם תקבע אות גורלנו ואת גורל הקבוצה והמדינה שלנו. אנחנו מתוכנתים להתמודדות עם איומים אמיתיים של רעב וכו' ופיתחנו כלים להתמודדות עם מצבים שכאלה".
אז איך מכינים את השחקן למתח האדיר של אותן שניות שלפני הבעיטה? "יש כאן מצב מאוד טריקי. כל ההפעלה הזו מתרחשת על ידי מערכת עצבים שפועלת בחירום באופן אוטומאטי לחלוטין, ומאוד קשה להשפיע עליה ולנסות לתווך לה מציאות אחרת שזועקת שיש כאן מצב איום וצריך להגיב. מאוד מרכזי כאן להתאים את הספורטאי למציאות התחרותית מאז שהוא ילד וסבא וסבתא ביציע ועד לגמר גביע עם עשרות האלפים שמסביב. הספורטאי צומח לתוך המציאות התחרותית והמערכות האלה עוברות כיול ומסתגלות לזה שיש קהל ושיש לחץ סביבתי והסיטואציה משמעותית וקובעת ועד שאנחנו מקוים שזה לא יופעל באופן משבש לגמרי".
כחלק מההכנה, מוסיף מורגולב "אנחנו עושים הדמיות לקראת משחקים כאלה. הדמיה מודרכת מכניסה את הספורטאי למציאות מאוד מלחיצה, משמיעים לו רעש של איצטדיון וגורמים לו לדמיין את עצמו כדי לגרום לגוף לעבור את ההתאמה שתגרום לכך שהתגובה ברגע ההכרעה תהיה יותר מתונה".
"טכניקה נוספת היא דיבור עצמי. אנחנו רואים ספורטאי שמנסה לשכנע את עצמו, להכות את עצמו, להשתלט בינו לבין עצמו על הפרץ הלא רצוני. יש גם טכניקות של נשימה שעוזרים לתפוס את ההגה חזרה", אומר מורגולב המעיר כי "ממצאי מחקר מלמדים שספורטאים מחמיצים דווקא מול קהל ביתי, בגלל גודל השעה ותחושת האחריות שמלחיצות אותם יותר מאשר קהל עוין שלא חייבים לו כלום".