אמירה מפורסמת של ידידי הטוב מארק טוויין עוררה את הספק הפילוסופי הבא, שיש להניח שנאמר על ידו בנבואה על השבוע החולף במדינת היהודים: "לפעמים אני תוהה, האם העולם מנוהל על ידי אנשים חכמים שמהתלים בנו, או על ידי טיפשים שבאמת מתכוונים לכך".
ובאמת, מרוב שהטמטום חוגג במדינת ישראל, אתה שואל את עצמך - אולי יש פה מהלך מבריק וגאוני של אנשים חכמים שמהתלים בנו. משהו שרק הם מבינים. למרבה הצער, אני חושש שהאפשרות השנייה היא הנכונה.
שני אירועים משפטיים־פוליטיים בלתי נורמליים קרו השבוע. פרקליט המדינה עמית איסמן ביקש מהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, לפתוח בחקירה פלילית נגד השר איתמר בן גביר בחשד להסתה לאלימות נגד תושבי עזה. כמו כן, מדינת ישראל שחררה ממעצר חזרה לעזה את מנהל בית החולים שיפא מוחמד אבו סלמיה, אף שבית החולים שלו שימש גם כמפקדת טרור, ורופא בבית החולים רצח את החיילת החטופה נועה מרציאנו הי"ד.
בסיפור שחרורו של מנהל בית החולים נעסוק בלי נדר בטור הבא. טור זה יוקדש לטרלול של עמית איסמן. קוראי הטור הנאמנים ודאי יזכרו שעסקתי לפני יותר מחודש במהלך הטיפשי של היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה, שלמעשה הוליד את החלטתו של איסמן להמליץ על פתיחה בחקירה פלילית נגד השר בן גביר.
ברשותכם, אחזור בקיצור על תקציר הפרקים הקודמים, כפי שכתבתי בגיליון 1096 של 'בשבע':
לפני הדיון בבית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג (לא בית הדין הפלילי בהאג, שהוא גוף אחר), נכנס המערך המשפטי הענף של מדינת ישראל לדריכות עילאית וניסה לגבש אסטרטגיה שמטרתה להדוף את המהלך המסוכן והציני של הזרוע המדינית של חמאס, הלוא היא מדינת דרום אפריקה.
ערב הדיון הוציאו בהרב־מיארה ואיסמן הודעה משונה וחריגה מאוד. "מדינת ישראל, ובכלל זאת גופי הביטחון, מחויבים לפעול לפי עקרונות הדין הבין־לאומי ודיני הלחימה. התבטאויות שיש בהן כדי לקרוא, בין היתר, לפגיעה מכוונת באזרחים בלתי מעורבים, נוגדות את המדיניות הנוהגת ועלולות להוות עבירות פליליות, לרבות עבירות הסתה. בימים אלה מצויים מספר מקרים בבחינה של גורמי אכיפת החוק".
המטרה מאחורי ההודעה המשונה הייתה חיובית. בהרב־מיארה ואיסמן רצו לצייד את מדינת ישראל במסמך שמוכיח שהמדיניות המשפטית של ישראל איננה מאפשרת פגיעה מכוונת באזרחים בלתי מעורבים, ושאין בכוונתה לבצע "השמדת עם" בעזה או להילחם באופן שאיננו עומד בכללי המשפט הבין־לאומי ובאמנות שעליהן חתומה ישראל.
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. בהרב־מיארה ואיסמן, עם רוח גבית מראש הממשלה נתניהו, פרסמו את הודעתם, ולמעשה כיבו את המדורה בנפט. לאחר שהתקיים הדיון, הוציא בית הדין בהאג כמה צווים נגד ישראל.
אחד הצווים עסק בהתבטאויות המסיתות וקבע כי "ישראל תנקוט בכל האמצעים שברשותה, כדי למנוע ולהעניש את ההסתה הישירה והפומבית לביצוע רצח עם בחברי הקבוצה הפלשתינית ברצועת עזה".
אהרן ברק, השופט מטעם ישראל בהאג (שבינתיים הספיק להתפטר מסיבות אישיות־משפחתיות וגם להיות מוחלף על ידי פרופ׳ רון שפירא), הסתייג והתנגד לרוב הצווים, אך תמך בהוצאת הצו הדורש מישראל לאכוף את עבירת ההסתה נגד תושבי עזה.
בהחלטתו כתב ברק כי "למרות שאני משוכנע כי אין סבירות לביצוע רצח עם, הצבעתי בעד הצו הנוגע למעשי הסתה פומביים. הצבעתי בעד בתקווה שהצו יעזור להפחית את המתחים ויפחית רטוריקה מזיקה". עוד הוסיף ברק, וחשוב לציין זאת, כי "שמתי לב להצהרות הנוגעות של כמה אישים, שאני בטוח שיטופלו על ידי המוסדות הישראליים".
על כך הערתי כי בהרב־מיארה ואיסמן, בתמיכת נתניהו, רצו להרגיע את בית הדין, להעביר מסר שלפיו הנושא בטיפול, ואין סיבה שבית הדין יתערב בנושא - אז הם הודיעו שהנושא נבחן ומטופל על ידי מערכת המשפט הישראלית. השופט ברק, בנימוק תמוה ומשונה, החליט להגדיל ראש עוד יותר והוציא צו המחייב אותה לנקוט צעדים בנושא, אף שהוא מודה שאין שום סיבה להוצאת צו נגד ישראל, שהוא משוכנע שאין סבירות להתממשות רצח עם, ושהוא בטוח שהנושא מטופל על ידי מערכת המשפט הישראלית.
בית הדין הורה לישראל להגיש לו בתוך חודש דו"ח שבו יפורטו הפעולות והמעשים למימוש הצווים.
מדינת ישראל ניסתה להתחכם כעבור חודש ומסרה שהנושא עדיין נמצא בבחינה משפטית של מערכת אכיפת החוק. אבל בית הדין דורש תשובות, ויש גבול כמה זמן אפשר לערבב ולסבן, וכאן הגיע השבוע השלב הבא במצעד האיוולת הים־תיכוני. פרקליט המדינה גיבש חוות דעת ואותה העביר ליועצת המשפטית לממשלה. לעמדתו, ההתבטאויות הפומביות של בן גביר, שמהן נשמעת תמיכה שלו בענישה קולקטיבית נגד תושבי עזה, יש בהן משום הסתה לאלימות נגד תושבי עזה.
כעת היועצת המשפטית לממשלה תצטרך להכריע אם לקבל את עמדתו או לא. יש לציין כי השניים אינם מכחישים שהרקע לפתיחה בחקירה הוא ההליכים בהאג. בתגובה לפרסום שלי במהדורת החדשות ב'כאן 11' כתבה בהרב־מיארה כי "כפי שמדינת ישראל הודיעה לבית הדין הבין־לאומי בהאג, כלל ההתבטאויות בעניין אשר עלולות לעלות כדי עבירה פלילית נבחנות", וכי כאמור טרם התקבלה החלטה בעניין.
מי ישמור על האינטרס הציבורי?
לעמדתו של איסמן, חוק החסינות לא מעניק לבן גביר חסינות מפני חקירה פלילית על ההתבטאויות הפומביות שלו בעניין המלחמה בעזה. הדבר מעורר אבסורד כבד כאשר בוחנים את ההיסטוריה הפסיקתית של חוק החסינות. ההיסטוריה נקבעה על ידי לא אחר על ידי מאשר אהרן ברק עצמו, שביטל כתב אישום נגד הבוגד עזמי בשארה על תמיכה בארגון הטרור חיזבאללה.
סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת קובע כך: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".
סעיף זה עמד למבחן בג"ץ לפני עשרים שנה. העותר, כאמור, היה לא אחר מאשר חבר הכנסת דאז עזמי בשארה, שהועמד לדין על תמיכה בארגון טרור. בשארה טען כי עומדת לו החסינות, והגיש על כך עתירה לבג"ץ לאחר שעמדתו המשפטית נדחתה על ידי היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין.
בג"ץ קיבל את עתירת בשארה, וקבע כי דבריו הבלתי נתפסים חוסים תחת חוק החסינות. חודשים לאחר נסיגת ישראל נשא יושב ראש בל"ד בשארה את הנאום שבו הכריז כך: "החיזבאללה ניצח, ולראשונה מאז שנת 1967 טעמנו את טעמו של הניצחון. זכותו של החיזבאללה להתגאות בהישגו ולהשפיל את ישראל... לבנון, החלשה במדינות ערב, הציגה מודל קטנטן שאם נביט לעומקו ניתן להסיק את המסקנות הנחוצות להצלחה ולניצחון - מטרה ברורה ורצון עז לנצח, והכנת האמצעים הנחוצים הדרושים להשגת מטרה זו... החיזבאללה קלט את הלך הרוח ברחוב הישראלי וניצל את זה עד תום. הוא דאג שמלחמת הגרילה שלו תהיה מתוקשרת היטב, וכל הישג שלו השפיע רבות על מורל העם בישראל, שפקעה סבלנותו באיטיות נוכח האבדות שספג מהחיזבאללה".
בשארה הועמד לדין על התבטאות נוספת, שמפאת קוצר היריעה לא נצטט אותה, אך ודאי תופתעו לשמוע שאהבת ישראל ואהבת השלום לא היו בה.
לעמדתה של שופטת בית המשפט העליון דאז אסתר חיות, דבריו של בשארה חצו את הקווים האדומים שמאפשרים לו לחסות בצל "החסינות העניינית" המוקנית לחברי הכנסת.
עמדתה לא התקבלה. נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק כתב חוות דעת חולקת. "לדעתי העותר אינו חוצה קווים אלה, ואף מצליח להיכנס לגדריה של החסינות העניינית".
וכאן ברק התחיל לפרט באריכות רבה מדוע אף שהוא מוכן לקבל את הקביעה שדבריו של בשארה מהווים תמיכה בארגון טרור, מכל מקום עומדת לו זכות החסינות.
"דעתי היא שהעובדה שהתבטאויות מדיניות־פוליטיות הן כלי עבודה מרכזי של חבר הכנסת", כתב ברק. "ההסתכנות באמירת דברים העולים כדי דברי שבח ואהדה לארגון טרור אף היא 'סיכון מקצועי' של חבר הכנסת. התבטאויות מעין אלה הן אפוא ב'מתחם הסיכון' שהפעילות הפרלמנטרית יוצרת מטבעה ומטיבה. לפיכך התבטאויות מעין אלה תחסינה, ככלל, במסגרת החסינות העניינית".
הנשיא דאז ברק סיכם את עמדתו וכתב כי "מסקנתי היא שהעבירה של תמיכה בארגון טרור נעברה על ידיו של העותר – אם אומנם נעברה, וכך אנו מניחים לצורך עתירה זו – כחלק אינטגרלי מהפעולות הלגיטימיות של הבעת עמדה בסוגיות מדיניות־פוליטיות וכעניין נגרר או משני לה".
ברק סיים כי "דבריו של העותר קשים הם וצורמים הם את האוזן מאוד. אך מצאתי כי נאמרו הם במסגרת מילוי תפקידו ולמען מילוי תפקידו של העותר כחבר הכנסת. עלינו לשמור ולהגן על יכולתם של חברי הכנסת למלא את תפקידם ללא מורא ופחד. הגנה זו, שלשמה נועדה החסינות העניינית, היא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. הגנה זו חיונית היא לקיומן של חירויות היסוד הפוליטיות. חיונית היא לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית".
לעמדתו של ברק הצטרף גם השופט דאז אליעזר ריבלין. כתב האישום נגד בשארה בוטל. הדמוקרטיה הישראלית כביכול ניצחה.
חלפה בסך הכול שנה ממועד מתן פסק הדין עד שאותו עזמי בשארה נמלט מישראל, לאחר שנתפס מרגל ובוגד במדינת ישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה.
על פי הנטען כלפיו, הוא יצר קשר עם סוכן חיזבאללה והעביר לו מידע על מקומות אסטרטגיים לטיווח טילים וכן מידע בדבר השפעת הגדלת טווח הטילים מעבר לחיפה, מסר הערכות על סיכויי ההתנקשות במזכ"ל נסראללה, וכן מידע והערכות בנוגע לשינויים הצפויים בהיערכות ישראל תוך כדי מלחמה. על פי הנטען, בשארה קיבל לידיו מאות אלפי שקלים מחיזבאללה ומגופים נוספים.
אותו אהרן ברק שהורה לבטל את האישום נגד עזמי בשארה, בשל רוממות החסינות המוקנית לחברי הכנסת שבשמה ניתן לתמוך ולשבח ארגון טרור שנשבע להשמיד את מדינת ישראל, הוא זה שהוציא צו כעשרים שנה לאחר מכן נגד ישראל, בדרישה שתאכוף את החוק על התבטאויות מסיתות של נבחרי ציבור ישראלים נגד תושבי עזה.
בשם אותו צו (נטול סמכות חוקית כלשהי בדין הפלילי הישראלי הפנימי), עמית איסמן מבקש לחקור את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר על הסתה, בשל אמירותיו המכלילות נגד תושבי עזה והצגתם כמחבלים.
מה לגבי החסינות? מה לגבי "האינטרס הציבורי מהמעלה הראשונה"? לאן נעלמה "הגנה זו חיונית היא לקיומן של חירויות היסוד הפוליטיות, וחיונית היא לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית"? האם בשיעור הזה באוניברסיטה עמית איסמן נרדם?
אפשר לפלפל כל מיני פלפולי הבל, אבל אם למישהו נראה הגיוני שתמיכה מפורשת של חבר כנסת ישראלי בארגון טרור שנלחם בישראל עומדת תחת זכות החסינות, והתבטאויות נגד אוכלוסיית עזה תומכת הטרור נגד ישראל לא עומדות תחת זכות החסינות - משהו בסיסי מאוד משובש אצלו.
משפטית, ברור שאין שום סיכוי שיוגש כתב אישום נגד בן גביר גם בלי קשר לחסינות. גם אם נלך כברת דרך ונקבל שמדובר בעבירת הסתה פלילית, חוק העונשין דורש כי "על פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לביצוע המעשה".
בן גביר לא קרא לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל להפר את הוראות הפתיחה באש. חיילי צה"ל לא מקבלים את הפקודות שלהם מבן גביר אלא מהרמטכ"ל, משר הביטחון ומההחלטות של הקבינט, ששוב ושוב לא מקבל את עמדת בן גביר.
גם אם אכריז שצריך להטיל פצצת אטום על עזה - אין עילה לפתיחה בחקירה ולהעמדה לדין, כי אין אפשרות ממשית שהפרסום יביא למעשה. גם בפרקליטות מבינים שמדובר במהלך מופקר של איסמן שמנסה לרצות את בית הדין בהאג. שום תועלת לא תצא מזה. רק נזק אדיר, גם לאמון הפנימי במערכת אכיפת החוק הישראלית וגם לשמה של מדינת ישראל, שנאלצת לחקור את השר האחראי על המשטרה וחבר הקבינט על הסתה לאלימות נגד תושבי עזה.
מי יגלה עפר מעיניך, מארק טוויין, מי יגלה?
לתגובות: [email protected]