הדמוקרטיה והשיוויון

פרשת קורח היא תזכורת כי לא כל מה שנאמר הוא המניע האמיתי מאחורי הדובר.

קורח טוען לכאורה טענה הגיונית ומקובלת: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה." אלו טענות מקובלות בשיח הדמוקרטי – המערבי בין ימינו. כולם שווים ומדוע צריך מישהו שיהא מורם מעם.

משה בתחילה לא משיב: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". ומיד מציע את מבחן המחתות שלפיו יבחר הקב"ה את הקדוש: "זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי."

לכאורה, כאן היינו צריכים לעבור מיד למבחן עצמו: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן." אך לא כך מעיד המקרא. משה עוצר את הסיפור ופונה לקורח ועדתו בדברים קשים: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם."

מה קרה שפתאום משה מחליט לבקר את קורח ועדתו לאחר שהציע להם את המבחן?

אלא משה זיהה שטענות הדמוקרטיה והשיוויון הם כסות למשהו אחר. אם קורח אכן דאג לשיוויון ודאג שאף אחד לא יתנשא על הקהל, הוא היה אמור לסרב גם למבחן המחתות, שמטרתו לקבוע מי יהיה מורם מעם. הסכמתו של קורח למבחן זה, שהיה יכול להפוך אותו לראש, לימדה את משה שכל דבריו אינם לשם שמיים.

אנו נרמזים על כך גם בדברי המשנה: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ".

המשנה הזו אינה קוהרנטית: כשם שנאמר זו מחלוקת הילל ושמאי, היה צריך לומר זו מחלוקת קורח ומשה. משה הוא בר הפלוגתא כאן, לא כן? אלא שהמשנה אומרת שבר הפלוגתא של קורח היה כל עדתו. כל אחד מהם חשב על השררה שלו והכבוד שלו ובענין זה היתה ביניהם מחלוקת. מי בראש.

ענין זה בא לידי ביטוי גם בדברי הגמרא במסכת סנהדרין קט ע"ב: "אמר רב, און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה, מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה, אנת תלמידא, ואי מר רבא, אנת תלמידא".

און בן פלת ניצל מן המחלוקת ומגורל האחרים, בזכות אשתו, ששכנעה אותו שאין לו סיבה להכניס את ראשו למחלוקת. וכך אמרה לו: בין אם קורח יהיה המנהיג ובין אם משה יהיה המנהיג, בכל מקרה אתה לא תהיה המנהיג, ואיזו סיבה יש לך להכניס ראשך בעניין זה. און בן פלת השיב לה כי צודקת היא, אך כבר נמנה עמם ואינו יכול להשתמט. אשתו בחכמתה מילטה אותו מחברתם על ידי כך שעמדה בפתח האוהל כששערה סתור, וכל מי שהגיע היה מנוע מלהיכנס, עד שעזבו את המקום וכך ניצל מאש המחלוקת.

ממשיכה הגמ' ודורשת, שעל אשה זו נאמר במשלי (י"ד) "חכמות נשים בנתה ביתה".

מה פשר השבח הגדול שחולקת הגמ' לאשת און הרי בסך הכול טענתה הייתה טענה פשוטה, ומעשיה היה מעשה פשוט? אפשר להשיב מדברי הרב דסלר, במכתב מאליהו חלק ד'. הוא מקשה כיצד יכלו קורח ועדתו לטעון טיעוני הבל, דוגמת הטענה שטוב היה להם במצרים ועוד. ומתרץ, שכאשר אדם מונע על ידי תאווה או כבוד, אלו סותמים את עיניו ומוחו, וכל טיעון של הבל משכנע אותו ומקים בעיניו תירוץ לרצונו ותאוותו.

לפי זה ניתן להסביר את דברי הגמ' היטב: ברור שמטבע הדברים און בן פלת לא נכנס לביתו כשהוא אומר במפורש 'אני חפץ בכבוד'. הוא כיסה את מניעיו האישיים בטיעונים עקרוניים וחשובים "כי כל העדה כולם קדושים" דמוקרטיה ושיוויון (ואולי גם חלוקה שווה בנטל).

אשתו, בזכות אותה "חכמת הנשים" שהייתה בה, ראתה שמתחת לכל הטיעונים העקרוניים והנעלים עומד למעשה מניע אישי פשוט. הייתה לה התבונה שלא להתפתות, כפי שמן הסתם היו נכשלים רבים, לנסות לשכנע אותו בטיעונים נגדיים חשובים אודות גדלות הקב"ה וגדלות משה רבינו וכו'. כל ניסיון כזה לא היה מועיל במאומה, שהרי הוא הונע על ידי יצר הכבוד, שסתם את עיניו ומוחו. אשתו בפקחותה זיהתה את המניע האמיתי שלו, ואמרה לו בפשטות כבוד לא יצמח לך ממחלוקת זו. על ידי דברים פשוטים אלה, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו לאו טיעונים הם. וכך ניצל מגורלם של קורח ועדתו.

פרשת קורח היא תזכורת שלעיתים טענות נעלות ומרוממות הם לאו דוקא הנטען והמוצג, אלא הם כסות לעניינים אחרים. עלינו מוטלת המשימה לזהות את המניעים ולא להתפתות לטענות הגדולות. או אז הדיון יהיה אפקטיבי ויעיל הרבה יותר.

לע"נ מור חמי משה נחמיה בן יוסף צבי שנפטר השבוע וגילם באישיותו צניעות וענווה, התנדב להמון משימות ולא ביקש לעצמו שררה. יהי זכרו ברוך.