'ויקח קרח' פרשה יפה נדרשת, ולא בכדי, שהרי המחלוקת, החלוקה, תמיד אקטואלית. יש המקהילים לדבר מצוה, כבמצות 'הקהל', וכנגדם ויש המתקהלים על משה ואהרן כקרח ועדתו, הגם שהוציאם ממצרים ויחדיו שרו את 'שירת הים' אחר הישועה הגדולה. ריבונו של עולם, הבוחר בעמו ישראל באהבה, מכיר היטב את ה DNA של בני עמו, וכבר בהעבירם בין גזרי ים-סוף, העבירם בין גזרים שהפרידו בין כל שבט ושבט. כפי שנאמר במכילתא - הים נבקע לשנים עשר גזרים, ונעשה לכל שבט שביל בפני עצמו. יש אומרים כדי למנוע מחלוקת מי עובר תחילה, ויש אומרים שכל שבט ישמור על יחודו בעבודת ה'. כך או כך, עברו הם בין מחיצות גזרי ים-סוף. כי למחיצה כשהיא במקומה היא יוצרת אחווה ואהבה שלום ורעות, אך כשאינה במקומה יוצרת היא ריב ומדון.
קורח שהיה כידוע 'עשיר כקורח' ולא היה חסר דבר, השתמש בכישרון מיוחד ליצירת מחלוקת על ידי הסרת המחיצה בין ההנהגה ובין מחנות כהונה, לויה וישראל. הוא הבין שהגם שיש לו הון עתק למימון המרד, הוא לבדו, כהפגנת יחיד, ייאלץ להתקפל די מהר, ולכן כינס לצידו תחת קורת גג אחת, את כל המתרעמים לסוגיהם, הגם שנימוקיהם שונים, כוח אזרחי דמוקרטי וליברלי שיפעל נגד השלטון ה'נורא' וה'גרוע' של משה ואהרון. כך ביקש לחטוף את ההנהגה, או לפחות לקבל בה נתח מכובד. לשם כך כינס את אותם מאתיים וחמישים איש שהתנגדו לזכויות היתר של מעמד הכהונה, ודרשו שוויון מלא, 'כי כל העדה כולם קדושים'. להם צירף קורח את מומחי המחלוקת משכבר, משרד מוביל, בעל ניסיון רב בניהול תדמית ויחסי-ציבור, דותן ואבירם בע"מ. אלה ידעו לצרף אליהם מתוסכל נוסף, הלוא הוא און בן פלט, ויחדיו ערערו על מנהיגותם של משה ואהרן, בטענה שמשה הוציא אותם מארץ מצרים שהייתה טובה, מליאה בשומים ובצלים לכל דורש, והשאיר אותם למות במדבר. פייק ניוז מבית מדרשם של דתן ואבירם.
מאז קורח למדנו כי יש היוצרים מחלוקת, כקורח ועדתו, על ידי הסרת מחיצה, בטענה 'כי כל העדה כולם קדושים', טלית שכולה תכלת, אין הפרדה ואין אפוא פיצול בין רשויות השלטון, אין קדוש ואין חשוב האחד מחברו, להוציא אולי הרשות השופטת שעלתה על כולנה. מאידך יש היוצר מחלוקת על ידי שימת מחיצה בין אדם לחברו או בין איש לאשתו. יש מחיצה המרחקת לבבות ואף יוצרת מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים, ויש מחיצה אחת היוצרת חייץ כפול הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. פעמים די שיחליק אדם בלשונו וכך יצור מחיצה שתחצוץ ותחלק בינו לבין חברו. מנגד, יש מחיצות כמחיצה של צניעות וקדושה המקרבות לבבות. החלוקה החיובית הראשונה הייתה ביום השני לבריאת העולם, בה אמר אלוקים: 'יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים'. ולכן בכל יום שני אומרים, 'שיר מזמור לבני קרח'. כי אחרי הכל מחלוקת היא מחלוקת.
מסכת בבא-בתרא הנלמדת בימים אלו במסגרת ה'דף היומי', גדושה במחיצות, הגדרת מיקומן, מידותיהן והחומר ממנו יש לעשותן, והכל מתוך מגמה להשכין שלום בין בעלי חצר המבקשים לחלקה ביניהם, כדי שכל אחד מהם יוכל להשתמש בחצרו גם בשימושים של צנעת הפרט וכדומה.
אך ראוי לציין שכאמור רוב המחיצות כשהן במקומן, נועדו לשמש כאמצעי יעיל לשמירה על אחדות וקדושת מחנה ישראל. כל המעיין באנציקלופדיה התלמודית בערך 'מחיצה', יבחין מיד ברשימה הארוכה של מחיצות חיוביות ביהדות, כמו לעניין איסור כלאי כרם - מחיצה בין זרעים לכרם. איסור כלאי זרעים – מחיצה בין שני מיני זרעים. לעניין ערוב חצרות - מחיצה בין חצר לחצר להחשיבה כשתי חצרות. לעניין איסור אמירת דבר שבקדושה – מחיצה בין אדם לדבר טינוף. לעניין עמידה בפני תלמיד-חכם או אביו ואמו – העמדת מחיצה בתווך. ויש כמובן שמחיצה נועדה להגדיר מקום כרשות יחיד, או כדופן המכשירה סוכה וכן לעניין עירובי תחומין, ועוד כהנה וכהנה וכן לעניין טומאה ועוד.
אחת מהמחיצות לדבר שבקדושה, היא מחיצה המבדילה בין עזרת גברים לעזרת נשים, מכונה כ'תיקון גדול' שנעשה בבית המקדש, ככתוב במסכת סוכה [נא ע"א] לשמירה על צניעות וקדושת המקום, כדי שלא יבואו לידי קלות ראש. שהרי נשים על פי הרמב"ם [פ"א ה"ב מהלכות תפילה] וכן רבי יוסף קארו בשו"ע [או"ח סי' קו ,ב] חייבות בתפילה משום שתפילה היא מצוות-עשה שלא הזמן גרמא. כתב מרן הרב קוק בשו"ת אורח משפט [אורח חיים סימן לה], בדעת הרמב"ם, שהגזוזטרה בבית-המקדש הייתה קבועה במשך כל השנה, ולא רק בזמן שמחת בית-השואבה, אלא ש'התיקון-הגדול' היה בכך שדאגו ביתר זהירות שהמקום יהיה צנוע, וזאת בשל ריבוי השמחה היתירה שב"ה הייתה שם. ועוד כתב הרב קוק בעניין זה על מקומות תפילה ללא מחיצה, [מאמרי הראי"ה עמ' 511]... ועתה מה ידאב ליבנו אם נראה כי במחנה הקודש פנימה...[נטו] לזלזל ביסוד איתן זה, ולבנות בתי כנסיות בתכונה כזאת, שלא תהיה בהם עזרת נשים... בדרכי הגויים המה עושים... לבלע את הקודש, ולהשחית את קדושת האומה וטהרתה, [ועוד דווקא] במקום שטהרתה צריכה לצאת משם, היינו מבתי-כנסיות ובתי-מדרשות. כותב רבי משה פיינשטיין באגרות משה [או"ח חלק א סי' מא], שבשעת תפילה ממש , אפשר שחיוב ההפרדה, הינו מדאורייתא, כיון שמזכירים אז שם-שמים ודברי-תורה וקדושה. לכך מוסיף הרב אליעזר וולדנברג ב'ציץ אליעזר [חלק ז סי' ח] שיש במחיצה זו כדי להישמר גם מפני איסור תורה של 'מקדשי תיראו'.
עם ישראל חווה התנכלות למחיצה מעין זו, שהביאה לפרעות בעם. כוונתי למחיצה שהביאה לפרעות תרפ"ט. היה זה, כזכור, בליל יום-כיפור תרפ"ט, 1928, בימי שלטון המנדט- הבריטי בארץ. מאות יהודים התכנסו אז להתפלל ברחבת הכותל הצרה וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד לסטטוס-קוו שהתבסס עוד על גזירת השלטון העות'מאני לפיו על היהודים נאסר להציב ברחבת הכותל שום דבר קבוע מספסל ועד ארון. למחרת, בבוקרו של יום-הכיפורים, יצא קצין המשטרה דאגלס-דאף עם כעשרה מאנשיו, חמושים בנשק ומצוידים בקסדות, כדי להסיר את 'המחיצה הסוררת', כשהשכנים הערבים מלווים אותם בצעקות 'מוות לכלבים היהודים'. קצין המשטרה דחף את שמש הכותל הישיש בכתפיו והורה לאחד השוטרים להרוס את המחיצה.
המופתי חג' אמין אל-חוסייני, יצא נגד היהודים ועודד את הערבים לראות במחיצה, לא פחות מניסיון השתלטות על הר הבית, ולכן אלו החלו בהתגרויות ביהודים. לראשונה, בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, בטענה כי מדובר בציור מן התעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית. התגרויות שנמשכו מספר חודשים עד שפרצו בגדול בפרעות תרפ"ט בחודש אב, בהם נרצחו 133 יהודים, ונפצעו 339, ובנוסף מספר יישובים וקהילות ברחבי ארץ-ישראל ננטשו ונחרבו, בהם הישוב היהודי בחברון, מוצא ובאר טוביה בו נרצח גם ד"ר בנימין ישראלי הי"ד, הרופא המסור של ערביי הסביבה. לאור ה'הצלחה', החדרת המוטיבציה דרך תמונת מסגד 'כיפת-הסלע', לרצח והרג יהודים, ממשיכה מאז עד ימינו אנו, כשזו תלויה בכל בית עזתי.
בי"ח באב הותקפה המושבה מוצא על ידי אנשי הכפר הערבי קולוניה הסמוך. הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו שבע נפשות: את אבי המשפחה ואשתו, את בנם ושתי בנותיהם, ושני אורחים שהיו בבית. אחרי הרצח, שדדו הפורעים את הבית והעלו אותו באש. אחד מהאורחים שנרצחו בבית משפחת מקלף היה הרב הישיש ר' שלמה זלמן שך הי"ד, דיין בבית דינו של הראי"ה קוק ביפו שנפש במקום. הילד מרדכי מקלף, היה לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, שהצליח לברוח עם אחיו ואחותו.
מדהים הדבר שגם השנה בערבו של יום-כיפור, אותה מחיצה של קדושה, של הפרדה בין גברים לנשים בעת תפילה, ברחובה של עיר, שוב הפריעה. אך הפעם היה זה למיעוט יהודי, ל'מאתיים וחמישים איש' של דורנו, עד שדומה כי חוט-שני מחבר בין שתי מחיצות אלו. לכל מתבונן , די ברור כי הוויכוח אודות מחיצה זו , והבאתה לדיון בפני שופטי בית המשפט העליון, היה השיא בפגיעה באחדות העם בשנה שקדמה למלחמת שמחת תורה. שיא זה אותת לאותם בני עוולה מהחמאס, ימ"ש, להבין שהגיע שעת ה'שין' לפרוע פרעות בישראל. לאורך ההיסטוריה של עמנו הקדושה של עם ישראל הפריעה לגויים, אך יש ולמרבה הצער היא מפריעה לאחינו ובשרנו, לאותו מיעוט, אותם 'מאתים וחמישים איש ואישה', שיש המבקשים מתוך עין-טובה להעניק להם עדיין את התואר 'תינוק שנשבה' ולא 'מורדים במלכות'.
ולוואי ונדע מתי והיכן להעמיד מחיצה של קדושה וטהרה, מחיצה של שלום ושלווה בין איש לרעהו. מחיצה המכירה בהצבעת הרוב גם אם לא ניתן כמו בפרשה להוכיח שזהו רצון ה'. ומאידך לדעת מתי להסיר מחיצות שבלב, וליצור ביתר שאת וביתר עוז אחדות מליאה בעם לשבטיו, דוגמת האחדות המופלאה הסוררת בין לוחמינו הי"ו וישיבם במהרה לשלום אחר ניצחון על אויבינו הקמים עלינו כשהם ניגפים לפניהם. אכי"ר.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל