בסוף השבוע הזה, ו' בתמוז, נציין 48 שנים למבצע ההרואי והנועז לחילוץ החטופים מאנטבה. מבצע שבו נפל סא"ל יוני נתניהו הי"ד ששמו אומץ גם כשם המבצע – "מבצע יהונתן".
השנה הזאת, על המלחמה הגדולה והקשה שעודנו בעיצומה, מעוררת מחשבות על גיבורי הימים ההם, גיבורי הזמן הזה ומעל הכול – הגורל היהודי המשותף שמרחף ממעל למאורעות כל התקופה, וכמו מחדד את ההבנה מה אנו ומה חיינו. ומה משמעות קיומנו כעם בדור הזה. אחיו הקטן של יוני (ויבדל"א רה"מ בנימין, ביבי), עידו, כתב בספרו "הקרב האחרון של יוני", על הגורל הזה:
"ל־106 בני הערובה שנותרו שם, בפינה נידחת זו של העולם, נראו עכשיו חומות השבי גבוהות מתמיד. ארבע יממות עברו עליהם מאז אותו רגע במטוס, שבו נלקחה מהם חירותם באכזריות פראית. אם ושני בניה הצעירים, תלמידת־תיכון שנסעה לבדה, בני־זוג קשישים ניצולי מחנות־ריכוז – גורלם וחייהם כבר לא היו בידיהם, אלא בידי "לוחמי־החופש" של המהפכה הפלסטינית. ודיע חדד יהיה מי שיחליט על השימוש שיעשה בסחורת אדם זו.
"בתוך אולם מעופש וצפוף ישבו עכשיו החטופים על הרצפה, השתטחו על מזרנים, ושוחחו בלחש זה עם זה. הדקות חלפו באריכות מייסרת, אך עדיין, לכל הפחות חלפו, ולא הגיעו לכלל סיום מחריד. בליבות הכול שימשו בערבוביה התקווה והייאוש, כשמעליהם מרחף הפחד. האם מחר יוצאו להורג תריסר מהם כחלק מפתיחתו של משא ומתן, וגופותיהם, פשוטות האיברים, יוצגו לראווה בפני העולם? האם בעוד שעה? בתהותם על מר־גורלם, זעקו בלבותיהם: כל אשם אין בי! אך לא כך, שכן היה עוול בכפם – אותו עוול ישן נושן, שדומה שאין מפלט ממנו: הם היו יהודים. אלה מהם שגדלו בארץ אולי לא הבינו זאת, אולם לערבים ולגרמנים, שידיהם אחזו את כלי־המשחית, הדבר היה מובן מאליו, ברור מעצמו..." (הקרב האחרון של יוני עמ' 36).
במרכזה של הדרמה האנושית
מבצע החילוץ המופלא התרחש במוצאי שבת פרשת חוקת התשל"ו (1976). שבת שבה אנו קוראים על חילוץ הרואי היסטורי אחר: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". וכפי שפירש שם רש"י: "אֵינָהּ אֶלָּא שִׁפְחָה אַחַת".
לא הסכמי כניעה לטרור ולא פרסי שחרור לרוצחים מתועבים, אלא מלחמת חורמה, בשם השם! ואפילו למען שפחה אחת! כי ערך צלם האלוהים שבאדם, ובעיקר – בהיותו שייך לעם הנקרא בשם השם, הוא המניע העמוק שדוחף את לוחמי חירות ישראל לאורך הדורות להשבת כבוד האדם מידי חיות האדם, המשחיתות את צלם האלוהים שבאנושות.
וכך כתב ד"ר אברהם ליבני, גר הצדק, מחבר הספר המונומנטלי "שיבת ציון נס לעמים" ובשמו החדש – "הסוד הישראלי", שבנו מיכאל בן ה־15, היה אחד מ־106 החטופים של מטוס "אייר־פראנס", ושנכדו – בנו של מיכאל, נקרא בשמו של מפקד סיירת מטכ"ל – יוני. בדבריו הנוקבים הוא בא חשבון עם כל הציביליזציה המערבית הנגועה לדבריו באנטישמיות נוצרית עתיקת יומין:
"כעת ברור לי בוודאות, שרק יהודי המושרש במורשתו הרוחנית מסוגל לבחון בצלילות דעת את הרע שממנו סובלת הציביליזציה המודרנית. הוא בלבד מסוגל לנתח באובייקטיביות, ללא שנאה וללא נגיעה אישית את הטעות שכרסמה בנצרות מראשיתה. שכן בשל עמידתו בלב העלילה האנושית, הוא היחיד שעומדים לרשותו קריטריונים אובייקטיביים דיים כדי לשפוט את הדרמה האנושית בכללה. המרכז הוא הנקודה היחידה במעגל שממנה יש אפשרות למבט כולל ואוניברסלי. ישראל ניצב במרכזה של הדרמה האנושית" ("הסוד הישראלי" עמ' 42).
כבוד האדם וחירותו
בשיר המפורסם שכתבה המשוררת והפזמונאית תלמה אליגון־רוז "ארץ צבי", במיוחד לרגל הסרט שהופק על המבצע, וכבר נכנס לפנתיאון השירה העברית החדשה, מופיעות המילים הבאות: "כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף, לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם". ד"ר חזי עמיאור פירש את המילים הללו לאור דברי הנשיא אפרים קציר:
"יום למחרת המבצע, בטקס לחנוכת יער בהרי ירושלים שהוקדש ל־200 שנות עצמאות ארה"ב, ייחד הנשיא אפרים קציר את נאומו לערך כבוד האדם המשותף לשתי המדינות, כפי שבא לידי ביטוי במבצע:
"'כבוד האדם וחירותו, ערכים החרותים על דגלן של ישראל וארצות־הברית כאחד, באו על ביטוים בצורה מזהירה בפעולת צה"ל הלילה באוגנדה. שילוב האירועים — האחד חגה של אמריקה, שהוא בעל משמעות כה נעלה לכולנו, והשני מעשה החטיפה באוגנדה, שאין מלים לגנותו – יש בו כדי להעמיק את תחושת האחווה וההזדהות בין שני עמינו, הלוחמים למען חירות האדם וקדושת החיים, בעולם שבו פועלות ממשלות וכנופיות טרור חסרות מצפון'".
ישראל נלחמת כיום את מלחמת החירות של העולם. מלחמה על ערכי האמת, הצדק, היושר, הטוב. מלחמה נגד הרוע, השקר, הצביעות והשחתת המידות. לכן אנו באים בניצחונו של מקום ולא בניצחונו של בשר ודם. וזהו גם כבוד האדם וחירותו במובנם העמוק. לא הכבוד המדומה והחירות המופקרת, אלא כבוד צלם האלוהים והחירות לממש את הערכים הללו בחיינו. זאת המשמעות העמוקה של השבת כבוד האדם.
דור הניצחון והגבורה
צביקה הר נבו, מי שהיה נווט (במיל') באחד מארבעת מטוסי ההרקולס שהטיסו את כוחות צה"ל והחטופים במבצע יהונתן התראיין לפני שנה בפודקאסט "צידה לדרך" של יעל מלצר, וכך סיפר על תובנותיו מן המבצע:
"אני רק רוצה לומר שני דברים, אחד זה – חונכתי חינוך דתי ואי אפשר להימנע מההרגשה שהמבצע הזה, אני נשמע עכשיו כמו איזה חרדי... בוושניגטון אמרתי, נזכרתי בהגדה של פסח, בהגדה של פסח, מכת בכורות, שאלוהים אומר והיכיתי כל בכור בארץ מצרים, הוא מדבר בגוף ראשון, ועברתי בלילה ההוא, הכל בגוף ראשון. אני, אני, אני. ואז, ההמשך של הפסוק הזה זה – ועברתי בלילה הזה – אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח.
"אמרתי לעצמי, זה מאוד מתאים פה. אלוהים היה צריך לרדת מהכיסא, הוא לא יכול היה לשלוח מלאך, לא שרף ולא שליח. הוא היה צריך לקחת אותנו בידיים. זאת היתה הרגשה אחת. זאת הרגשה שאי אפשר לשלוט עליה. זה לא שאתה מחליט לחשוב. זה מה שהרגשתי.
"הדבר השני הוא – אומרים שהדור הולך ופוחת. ואני הדרכתי עשרות חניכים בחיל האוויר. באמת עשרות חניכים. זה לא נכון. הדור לא הולך ופוחת. יכול להיות שמציגים אותו בתור כזה, יכול להיות שיש איזושהי סיבה לעשות את זה. זה לא נכון. החבר'ה טובים בדיוק כמו שאנחנו היינו, אם הם יצטרכו לעשות את המבצע הזה הם יעשו אותו יותר טוב מאשר אנחנו, ואם מפקפקים לרגע ברצון של הנוער לעשות את המבצע הזה, אז אוי לאותם מפקפקים. זה לא נכון. הם ילכו בראש מורם ובנפש חפצה..."
והנה, שנה לאחר מכן, דור הניצחון והגבורה מראה כמה נכונים דבריו של צביקה. זהו הדור שמשיב לעולם את כבוד האדם.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר