החודשים הללו זימנו לכולנו מפגש עם השכול אולי יותר מכל תקופה אחרת בחיים; ימים של מעבר מלוויה ללוויה, מניחום לניחום.
פרשת "חוקת" עוסקת כולה במוות – טומאת מת (מצוות פרה אדומה); מות מרים; חטא מי מריבה; מות אהרון; מגפת הנחשים השרפים. בחיים אנו נפגשים עם "חוק" – מגבלות המציאות; התנגשות חזיתית בקיר שנדמה שאינו עביר: אסונות, רוע אנושי, חטאים ויצרים, פגעים ובראשם המוות.
מצוות פרה אדומה היא לקחת את עוצמת החיים הטוטאלית ש"פרה רבה", מלאת האדמימות, ש"לא עליה עול" – ולהזות את אפרה על טמא מת. במילים אחרות: להוסיף חיי בשר ודם בעולם הזה; מנצחים את המוות בהוספת חיים. לרב קוק יש משל מופלא שמדמה את המוות למים שנשפכים מקצוות הכלי שלא יכול כבר להכיל אותם. יש מצב שהגוף כבר לא יכול להכיל את הנשמה, כוס החיים עולה על גדותיה, והנשמה "גולשת" ומתחברת לחיי הנצח.
בעולם שבו מחבלים בדמות נחשים שרפים מעניקים תחושה שהמציאות מנוהלת בצורת "ניחוש" אקראי ש"שורף" אותנו מבפנים – אנו נושאים את העיניים כלפי מעלה. אנחנו נמשיך את חייהם של הלוחמים הקדושים שלנו בכך שנוסיף חיים; בכך שננצח; נוליד עוד ילדים; נבנה עוד ועוד ישובים.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.