עד פרישת בני גנץ וגדי אייזנקוט מממשלת החירום סיפרו לנו שישנן שתי גישות בקבינט המלחמה בכל הנוגע לניהול המלחמה. יש את הגישה המייצגת את עמדות מחנה השמאל בישראל ויש את הגישה האמורה לייצג את עמדות מחנה הימין בישראל.
את גישת עמדות השמאל ייצגו בגאון בני גנץ, גדי אייזנקוט, יואב גלנט והרמטכ"ל. הגישה הזו תומכת בהקשבה סדרתית לקול הבינלאומי בכל הנוגע לניהול המלחמה, הן בהיבט ההתקפי וההגנתי ועד להיבטים הלוגיסטיים כמו מידת הזרמת הסיוע ההומניטרי. הגישה הזו פקפקה בנחיצות היציאה לקרב על רפיח.
לגישה הזו אף משנה סדורה ליום שאחרי. מחזיקי הגישה הפרגמטית מצדדים בסיום האחיזה של צה"ל בעזה כמה שיותר מהר. הם מתנגדים להצבת ממשל צבאי שישמר את ההישגים ומבקשים לייצר ממשל ערבי חלופי שאיננו חמאס ואיננה הרשות הפלסטינית. מי הוא אותו ממשל? למצדדי הגישה פתרונים. אבל זה מה שהם דורשים. גם שאלת העיתוי ברורה להם: כמה שיותר מהר – ולטובת עסקת חטופים כאן ועכשיו. סיום המלחמה? שיהיה סיום המלחמה.
ויש את הגישה המייצגת את מחנה הימין. הגישה הזו תומכת בהקשבה לצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל – גם אם הם סותרים את הדרישות המושמעות מעבר לים, ידידים יותר וידידים פחות. אשר ליום שאחרי, הם דורשים להציב ממשל צבאי בעזה, לפחות כל עוד האיום על דרום הארץ עדיין לא הוסר. ולפחות על פי הדיווחים השבוע אודות כשירותן הגבוהה של מנהרות עזה צמודי הגדר ובעומק הרצועה גם תשעה חודשים אחרי – הוא עדיין לא הוסר.
וכן, הם מתנגדים לעסקת חטופים שמקפיאה את הלחימה בעזה ומאפשרת משא ומתן עם הרוצחים על סיום המלחמה. מבחינתם, מדובר בקו אדום שאין לחצות אותו, ולו בשל העובדה שזו היתה מטרת המלחמה העליונה בטרם היא הושקה.
לאורך תשעת החודשים האחרונים נטען כי הקשר בין הלחץ הצבאי למידת התגמשותו של הארגון הרצחני חמאס לא קיים. השבוע התברר כי הוא קיים גם קיים. תעיד על כך העובדה שלראשונה חמאס מוכן להיכנס למו"מ מבלי להתנות את סיום המלחמה לאלתר.
את הגישה הזו ייצג לכאורה בקבינט המלחמה ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורך שמונה חודשים חזינו בכותרות שיצאו מתוך קבינט המלחמה שהאשימו את נתניהו בטרפוד העסקאות. בשמאל התקבל הדבר בחרון אף, בימין בירכו על כך. אמנם מדיניות הימין לא התממשה לכל אורך מהלך המלחמה, אולם העובדה שרחובות ישראל נותרו ריקים מהפגנות קולניות הניחה את דעתם שמדובר במדיניות מאוזנת.
ואז בני גנץ ואייזנקוט פרשו.
על פניו, מחנה הימין אמור היה לצהול שכן עמדותיו ייוצגו החל מעתה באופן מעשי יותר. אולם אז קרה משהו שהדהים את מחנה הימין: נתניהו הפך להיות האיש שמייצג את העמדה הפרגמטית בקבינט המלחמה שלכאורה לא קיים. הוא מתנגד להצבת ממשל צבאי ביום שאחרי, הוא מאיץ את נקודת הזמן של היום שאחרי, הוא מקדם עסקאות חטופים מבלי להטות אוזן לדעת הקהל מימין.
אפשר להסתכל על דרישתו של השר איתמר בן גביר להצטרף לקבינט המלחמה כמהלך פוליטי וכדי להתהדר בעוד כמה נוצות. אך בשורה התחתונה, צריך להודות ביושר: כשכואב למחנה הימין – הראשון שמזהה את הדופק הוא איתמר בן גביר. וכשהוא דורש להצטרף לקבינט המלחמה, הוא מבקש להשמיע עמדות שהיום פשוט לא מושמעות.
"איננו חושבים שכשאיתמר ישב סביב השולחן דעותיו יתקבלו. לפחות הן יושמעו. ואם מתוך 10 פעמים – דעתו תתקבל פעמיים – והיה זה שכרו ושכר מחנה הימין. אבל זה הסיפור ואין בלתו: עמדת מחנה הימין בכל הנוגע לניהול המלחמה פשוט לא קיימת היום בפורום המצומצם בו מתקבלות ההחלטות", אומר לנו גורם בסביבת השר בן גביר.
בדיעבד מתברר כי נתניהו מחזיק בעמדות דומות להפליא לבני גנץ וגדי אייזנקוט. דא עקא, פוליטית, הוא נשען על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. לו היה יודע שיש לו משענת בטוחה מימין וממשלתו תשרוד על יומה האחרון – הוא היה מזמן משליך את השניים הללו החוצה ומחיה מחדש את קבינט המלחמה המורחב.
כך נראה הפיכחון המאוחר של מחנה הימין. וזו הסיבה שאיתמר בן גביר מסרב להפסיק לזעזע את הקואליציה. ימים יגידו מי ימצמץ ראשון.
מתוך טורו הפוליטי של פרשן 'המבשר' מאיר ברגר