19 שנים חלפו מהקיץ ההוא, והדמעות עדיין לא יבשו בעיניי. אח"י שנים. אותם אחים שהסיעו עצמם מן האחווה, נאלצו הקיץ לחזור לחאן יונס ולשכונת המוואסי, דרכה עברנו בדרך אל הים.
שוב דחפורים צה"ליים הורסים בתים בנווה דקלים אך הפעם בתי מחבלים, שוב צה"ל מקים בסיסים ברצועת עזה, ויקרא להם שמות כשמות היישובים אשר היו שם. והלב מתפלץ מהתסכול והאיוולת. מעזה אי אפשר לצאת. מייעוד לא ניתן לברוח.
19 שנים מאז השרשרת האנושית ההיא, שסיסמתה היתה: "יש לנו אהבה והיא תנצח!", אז זהו, שלא. הושטנו יד לשלום, אך קיבלנו כתף קרה. "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?" צר לי, אך זו איננה אהבה. אהבה מחייבת הדדיות, אהבה מחייבת שני צדדים שרוצים בקשר. רצוננו הנואש לזכות בחיבוק מהאליטה השולטת, עיוור את עינינו מלראות שאהבה זו היתה חד צדדית לחלוטין. הצד שני היה אדיש לחלוטין לסבלנו. בעיניים קרות מכוסות בזגוגית שחורה הוא זרק נערים לכלא, האריך מעצר של קטינים, ואף איים באש חיה אם נעז לפרוץ את הגדר בכפר מימון. ימים שחורים שהיינו שמחים לשכוח, אם הם היו מאחורינו.
אך הם ממש לא מאחורינו, הם רודפים אותנו עד היום. 19 שנים חלפו, ואנו, הנוער שגורש משם, נאלצים לחזור ללחום שם ואף לקבור את חברינו. צפינו את זה, הזהרנו, התרענו, התחננו, ובסוף אנו גם נאלצים לשלם את המחיר על הזיות משיחי השקר של מחנה השלום. אין לך עוד מגזר במדינת ישראל שעבר טירוף כזה: הוא זה שנחלץ לעזרת אחיו הקיבוצניקים, ששמחו כל כך ביום שגורשנו משם, ואף חירף נפשו למות למען אלה שלחמו בו ולעגו לאזהרותיו ששוב ושוב התגלו כנכונות. הוא גם לא בישל את הדיסה, הוא גם הזהיר שלא לבשל אותה, (ואף נחבל ונעצר בשל כך), ובכל זאת לבסוף הוא גם אכל אותה, וגם מת ממנה. מת מאהבה.
מחנה השלום הטביע אותנו בשלולית דם ואיברים כרותים, הותיר לנו אדמה חרוכה ומורשת של אונס ועריפת ראשים; ואם חשבתם שכל זה גורם לו קצת, אפילו טיפה, לחשב מסלול מחדש, אתם כנראה עדיין לא הבנתם עם מי יש לכם עסק. "מה, לא ברור לכם שזה הכל בגלל ביבי והקיצוניים?.." 'אלופי הקונספציה' שהבטיחו מעל כל עיתון כי ההתנתקות תביא ביטחון ושלום, ואחרי שהתגלה שהיא הביאה עלינו טבח המוני, במקום להתחבא ולהתבייש להוציא את האף מהבית עד יום מותם, הם מגיעים לאולפנים מדי ערב בארשת ביטחון עצמי נפוחה וממשיכים לנפק שלל פנינים ביטחוניים: "חייב לסיים את הלחימה. חייב לקחת את העיסקה. אסור להיכנס לרפיח. בציר פילדלפי נשאיר סנסורים.."
אז אמנם לקח לנו זמן, אבל התפכחנו. איך אומר חנן? "האהבה לא ניצחה". האהבה הזו התגלתה כעבדות, כמערכת יחסים חולה של שפחה מוּכּה ואדון אטוּם. מה שלא הבנו אז הוא שכאשר עומד מולך בריון, אסור לך למצמץ. אתה חייב להיות חזק ממנו, אחרת הוא יכסח אותך. גם אם הבריון הזה הוא אחיך, לא תנצח אותו באהבה. בריון מנטרלים על ידי שמעמידים אותו במקומו. כמו אישה מוכה שחטפה סטירה, אחרי הגירוש האשמנו את עצמנו שמרוב להיטות להתנחל בגבעות, שכחנו להתנחל בלבבות, ותכף התמסרנו עוד יותר למצוא חן בעיני החברה הישראלית. כשדיברו איתנו על אחדות, נמסנו מרוב עונג, כשהחמיאו לנו שאנו דתיים טובים, לאושרנו לא היה גבול.
גם לפוליטיקה ניסינו להגיע. משהו חדש מתחיל! ברית אחים! איזה פוליטיקה של חיבורים אמיצים והסכמות רחבות! הרגשנו 'על הגובה'. אך אבוי, גם ה'אח' הזה, יפה הבלורית בלי התואר, לא מפסיק להשמיץ אותנו! הוא מכנה אותנו משתמטים ובוזזים, משיחיים קנאים, ומאשים אותנו כי כל הכסף של ריקי כהן מחדרה קבור בין יצהר לאיתמר.
אבל למה ככה? כל כך ניסינו למצוא חן! אז זהו, שכמה שלא ננסה לשאת חן, לא נצליח. התיעוב עמוק מדי. ה'משהו החדש' התגלה כאותו בוז ישן שרחש לנו המחנה ששמח לאידנו. אם לא היינו עסוקים 19 שנה בלרצות אותו, אולי היינו מצילים אותו מעצמו. אם היינו יודעים אז שאין די באהבה כדי לנצח, שאהבה לבריון היא למעשה חולשה, ועם רגש האחווה חייב לפתח גם אומץ וגבורה ציבורית, לחשוף עוולות, להצביע על השחיתות, ולהתנגד לרודנות הבג"צית – כמה דם היה נחסך.
כמו במגרש הבינלאומי, כך גם במגרש הביתי: עלינו לשדר עוצמה, לדבוק בעולם הערכים שלנו, לא לנסות להחניף לאחרים, נילחם על מה שאנו מאמינים בו; עם ישראל קרוב מאוד בליבו לערכי הציונות הדתית, הוא רק מחכה שנפסיק לרצות אחרים, ונתחיל לעמוד זקוף.
תיקון חטא הגירוש מתחיל בנו. מעתה אמור: יש לנו פיקחות ביקורתית – והיא תנצח.
הכותב הינו מגורש מנווה דקלים תובב"א, ומרצה במיזם 'דור הניצחון'
לתגובות: [email protected]