1.בשנת 70 לספירה חי בירושלים צדיק תמים, תרתי משמע, ושמו רבי זכריה בן אבקולס. בשנת 2024 לספירה חיים בירושלים ולא הרחק ממנה בבני ברק, תלמידי דרכו ההרסנית.
הצד השווה שבהם, שמעולם הם לא נתנו למציאות הריאלית לקלקל להם 'השקופע' משובחת של קנאות קיצונית שעיקרה יקוב הדין את ההר ושיישרף המועדון.
וכך קורה שגם היום, כשהאוייב האכזר, רוצח התינוקות ואונס הנשים ומשסף הגרונות המבעיר בטירוף תזזיתי איברי קרבנותיו גם במיתתם, מאיים בגלוי – והמציאות הוכיחה שחובה להאמין לו - להשמיד ולהרוג ולאבד כל אשר בשם ישראל ייקרא, כולל את הקנאים עצמם, הם מתעלמים מהמציאות ושועטים בעיניים עצומות לרווחה לעבר המדרון שבתחתיתו גיא צלמוות. הם יעשו הכל על פי שיטתו של זקן חכמי הדור ההוא, שעליו העיד גדול הדור רבי יוחנן: 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו'.
2. ובכל זאת יש הבדל חשוב אחד בין ימיו של רבי זכריה לתקופתנו אנו. לא שעוצמת שנאת עולם לעם עולם נשתנתה מאז בכהוא זה. אבל רבי זכריה לפחות לא יכול היה לשער, במבט אישי אל ההיסטוריה היהודית, עד לאלו תהומות של כיליון וזוועות, תוליך עיקשותו התמימה בשאלת 'שמא יאמרו'; ואילו בני דורנו אמורים לדעת היטב, שאם לא נתייצב איתנים כצוק בפני העומדים עלינו לכלותינו בשבע החזיתות שסביבנו, כי אז יחזרו על עצמן חלילה זוועות ה-7 באוקטובר בקני מידה של פי שבעים ושבעה.
אבל תסריט האימים הזה כלל לא מעניין אותם. הם יתנגדו לא רק לגיוסם של 'בחורי החמד' שתורתם אומנותם, אלא גם להליכתם ל'צבא השמד', כלשונם המעוולת, של כל אותם הולכי בטל ויושבי קרנות, שבינם לבין החרדיות אין שום קשר, זולת כתונת לבנה וכיפת קטיפה, שגם הם מוּסָרים ונזרקים הצידה באילת ובשאר אתרי סתר מרוחקים מעיני ההורים והרבנים; כפי שגם יתנגדו לגיוסם של בעלי כיפות הקטיפה השחורה, שכבר ממילא פרשו והלכו לדרוש את ה' באוניברסיטאות, או לחילופין לעבוד במקצוע מועיל כלשהו.
אסור לטעות: לא מדובר בגיוסם של 'הממיתים' עצמם באוהלה של תורה, שעליהם קיים ויותר מראש, אלא על הבטלנים והזיבוריות שבחבורה, אותם מבלי עולם שאינם לומדים מעל הסטנדר, ורק הפכו את הגדרתם כחרדים לעיר מקלט מפני נטילת סיכונים על עצמם. והם, מבחינתם האישית, אולי צודקים: למה שייכנסו לסכנת מוות מול האוייב, כשאפשר לבלות בנעימים ובביטחה בבני ברק ובירושלים?
3. הציבור נחרדי נחלק היום לשלושה מחנות נפרדים (קיימים גם כמובן אופני חלוקה אחרים: למשל בין חסידים לליטאים ולש"סניקים ועוד). בקוטב האחד נמצאים אלה המבינים כי ללא מדינה יהודית איתנה כאן בארץ ישראל וללא עוצמה צבאית, אין לנו שום יכולת פיסית להישרד בארץ הקודש; ובקוטב השני, קנאים מן הפלג ומן העדה החרדית, הרואים בצה"ל 'צבא שמד' או 'צבא מיסיון', שאיסור הגיוס לשורותיו, לרבות לחטיבה החרדית האוטונומית והסטרילית, הינו בגדר ייהרג ואל יעבור, והם מוכנים להיהרג על ביטול המדינה והנהגת שלטון החמאס כאן במדינת ישראל, שמבחינתם מוטב שתיהפך ל'מדינת ישמעאל'.
ובאמצע, ב'מיין סטרים' החרדי, מצוי קהל גדול הפוסח של שתי הסעיפים, אך טרם התקומם נגד המתיימרים לדבר בשמו. מצד אחד מתיירא הציבור מאלימות הפלג וה'עיידה', ומצד שני מתיירא מן השירות עצמו: ככלות הכל, בצבא גם נהרגים, לפעמים. ציבור זה מעדיף לטמון ראשו בחול, ולנהוג כאותו דיין שהצדיק את כולם: "התובע צודק והנתבע צודק, וצודק גם מי שלא מבין איך זה מסתדר שכולם פה צודקים".
4. בשבוע שעבר הסתער המון מוסת על ביתו של הרב דוד לייבל, עד כדי סכנת חיים לרב ולבני משפחתו, וזאת כדי לבטא התנגדות לפועלו להקמת חטיבה חרדית למהדרין. השבוע הסתער ההמון על שערי הבקו"ם, כשנפתח לגיוס חרדים. אחד מהם הצדיק עצמו בטלוויזיה: "הגיוס הוא יותר גרוע ממה שעשו הנאצים בגרמניה", ואחר הסביר בשידור ברשת ב', כי הציבור החרדי אינו אמור לשרת את "המדינה שהומצאה נגד הציבור החרדי, שכל רבניו, רבי אלחנן וסרמן והחזון איש, התנגדו להקמתה".
ולשאלה, מי ככלות הכל יגן מול מזימות האוייב האסלמיסטי, שמאיים גם על הציבור החרדי, השיב המרואיין: "אם כולנו נשמור תורה ומצוות לא תהיינה מלחמות, לא יהיו חמאס ואיראן, כפי שלא היו לפני 70 שנה". הבעיה היא שהאוייב המגדיר כל לא-מוסלמי, ככופר שדינו שחיטה, לא שמע את התיזה הזו.
5. כל מי שאינו סומך על הנס ומבין שללא צבא אין קיום לעם ישראל בארצו, כמו למשל הרב דוד לייבל, מוקע כבוגד. ככה זה כשלא רק החשש מהתחלנות מניע את זועקי 'נמות ולא נתגייס', אלא גם הפחד מלמות בשירותה של 'המדינה המומצאת', ובמלים יותר בהירות: המדינה הציונית.
ועל רקע זה לא חדלים הקנאים מהטלת בוץ ורפש ברב לייבל. בעיתון הפלג 'הפלס', נשלל התואר הרב משמו של הרב לייבל, והוא מתואר כך: "לייבל הרפורמטור שעוסק בפעילות אובססיבית לשינוי פני הציבור החרדי". באתרים חרדיים באינטרנט הוא מוכפש בתואר 'המשכיל' (שמשייך אותו כביכול לתנועת ההשכלה שקמה במזרח אירופה במאות 18-19 ועודדה יציאה מעולם הישיבות לטובת רכישת השכלה באוניברסיטאות – ומאז נחשבת בעולם החרדי למילת גידוף, שנאמרת במלעיל: מש-כיל).
6. ניתנה האמת להיאמר שהציבור המשתייך ל'מיין סטרים' החרדי, זועם כל אימת שמחברים אותו לקיצוניות החרדית ברוח הפלג. החרדי המיין סטרימי אפילו מגנה אותם, סולד מהם, מבין שהמיעוט הזה מוציא שם רע לכלל הציבור החרדי – אבל לא מעז לצאת נגדו בגלוי. עדיין לא קמו שום רב מן המיין סטרים, שום ח"כ ושום עיתון חרדי, שיגנו את המצור האלים עד כדי סכנת נפשות על בית הרב לייבל, את ההתבטאויות המחוצפות כלפיו, את ההפגנות בשערי הבקו"ם נגד הגיוס ל'צבאה של המדינה המומצאת' והשוואתו לצבא הנאצי.
וזאת על אף שרבים וטובים בציבור החרדי מבינים שללא 'צבאה של המדינה המומצאת', אין לנו שום יכולת קיום כאן. ולא רק הרב לייבל מעז לומר זאת בקול. באתרים החרדים מגנים מרבית הגולשים את העובדה, שהפעם נאלמו דום אותם ח"כים שמזדרזים לפרסם על כל גיהוק ממשלתי שמתפרסם בשבת.
אבל יש גם גינויים חדים יותר: "צריך לכנס את מועצות גדולי התורה של החסידים/הליטאים/הספרדים ולהקרין בפניהם את הזוועות שביצעו הנוח'בות בזמן אמת (ללא טשטוש וללא עריכה), כדי שיחליטו האם במסגרת ה'השתדלות', חובה להקים חטיבה חרדית למי שלא יכול ללמוד כל היום. או שעדיף שנשותינו ובנותינו ייאנסו ושאנו ובנינו נמות במיתות משונות ואכזריות".
אילו נחשף רבי זכריה לגודל הזוועות שחוללו החורבן והגלות, מן הסתם היה גם הוא נוהג לקולא בשאלת 'שמא יאמרו'.
מתוך השבועון 'מצב הרוח'