בשנה שעברה בימים הללו שודרה הסדרת 'האחת' על עלילותיה של טייסת הפנטומים (טייסת 201) במלחמת יום הכיפורים. אף אחד לא ידע ולא שיער עד כמה המלחמה ההיא על מחדליה וכשלונותיה, היא רק קדימון לצפוי לנו.
הרגע שנחרט בזיכרוני יותר מכל הוא תיאורו של מאיר שני שנפל בשבי הסורי. במעמקי הכלא, בין העינויים לחקירות הדבר שהחזיק אותו הוא הידיעה שבניגוד לאביו ניצול השואה, מאחורי מאיר שני יש מדינה שלמה שדואגת לך. מדינה שלמה שתעשה הכל כדי להחזיר אותך.
עם צאת השבת התבשרנו על חילוץ של עוד גופות של חטופים ובהם הרש גולדברג-פולין בן שכונתי. חלקם, ובהם הרש, היו בחיים עד לאחרונה. מה הם חשבו לאורך מאות הימים הללו? האם היה להם הבטחון שמדינה שלמה עושה הכל כדי להחזיר אותם? את התשובות נתנו החטופים שחזרו בחיים. הם סיפרו שנחשפו במידה לא מבוטלת לחדשות, לתמונות ולמראות.
ניתן רק להניח שלפחות חלק מהנרצחים ידעו, שמעו, ראו והבינו שאין כבר יותר 'מדינה' שדואגת להם. הם ראו כיצד פרשי משטרה רומסים את קרוביהם, כיצד 'רפיח עכשיו' נעשה מקבילה ל'משיח עכשיו', והם שמעו כיצד כל פעם שמתקרבים לעסקה ישנו 'גורם מדיני' שדואג להסביר שבעצם אין עסקה.
קרוב לוודאי שהחטופים שנרצחו בשבועות האחרונים לא נרצחו בשל תאוות הרצח של החמאס, אלא בגלל שחוטפיהם הרגישו שצה"ל בעקבותיהם וזו היתה נקמתם, יש לקוות האחרונה עלי אדמות. אין צורך להכביר מילים על אכזריות החמאס, אבל יש צורך להפנים שהלחץ הצבאי בשטח עשוי להרוג גם את חטופנו.
האם 'ציר פילדלפי' שווה את מותם של החטופים שעוד נותרו? זו איננה דילמה ביטחונית אלא שאלה קיומית. הידיעה שמדינה שלמה עומדת מאחוריו החזיקה את פתיל התקווה עבור מאיר שני, אבל חשוב מכך, כאשר הוא חזר לארץ היא נתנה משמעות לחיים שלו ולרצון ולנכונות שלו להמשיך ולשרת את המדינה.
התחושה כיום של מחצית המדינה, שראש הממשלה וממשלתו מעדיפים את הריסות עזה וצירים עם שמות אקזוטיים על פני השבת אנשים חיים, מפוררת עד היסוד את הנכונות של המחצית הזו להמשיך ולשרת את המדינה, להמשיך ולחיות בה.
האיום החמור ביותר כיום על מדינת ישראל הוא אפילו לא היכולת להמשיך ולחיות יחד, אלא היכולת לגרום לאלו שחיים בה להמשיך ולתרום לה. אין איום חמור מזה. כל האיומים הבטחוניים שמנפנפים בהם משחרור מחבלים שיביאו עלינו טבח נוסף, דרך האיסור החמור על שיבת העזתים לעזה, ועד לציר פילדלפי שנעשה ל'ציר קיומנו', בהחלט ייתכן שיש בהם יותר משמץ של אמת. ואולם כל אלו מתגמדים לחלוטין לנוכח האיום הקיומי של ההתפוררות מבפנים.
חוסר האמון המוחלט במנהיגות המדינית והצבאית, יביאו בעקבותיהם חוסר נכונות לשרת את המדינה ולאחר מכן אנשים יקומו ויילכו לכל אשר תשא אותם הרוח. עם האיומים הבטחוניים המורכבים שמציבים ויציבו אויבנו אנחנו נדע להתמודד באופן טוב יותר או פחות, אבל הקריסה הפנימית תחסל אותנו.
רבים, ובהם מורי ורבי הרב יואל בן נון, כותבים ובצדק שהניצחון האמיתי הוא בשיקום וביצירת חיים פורחים ביישובי הצפון ובעוטף עזה. הממשלה עושה ככל יכולתה כדי שהחיים הללו יופרחו רק על ידי מחצית העם. המחצית האחרת זו שליבה עם המפגינים נגד הממשלה, עם המוחים נגד הפקרת החטופים, היא בגדר 'רעשי רקע' כהגדרתה הקולעת של שרת הטקסים.
רציחתם הצפויה של החטופים שנותרו בחיים איננה גזירת גורל, ואולם באין עסקה שתחזיר חיים, במותם הם יצוו את מותנו. במקום להתפייט בטקסי זיכרון ש'מותם לא היה לשווא', עלינו לדאוג היום להביאם חיים. רק אם נצליח להשיב בנים לגבולם, נוכל לחיות בגבולנו.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה