כישלונה המהדהד של "השביתה הכללית" שהכריזה ההסתדרות ביום שני היה פרק משני בדברי ימי המלחמה, אך הוא פרק משמעותי ביותר בדברי ימי הכלכלה הישראלית. הסתדרות חלשה היא ברכה למשק. ארנון בר דוד הרשה לעצמו להסתגר בתיבת התהודה התל אביבית ולעוף קרוב מדי לשמש. הוא התנתק מהשטח, ולא הבין שרבבות העובדים שסרים למרותו ברצון כשהוא משבית את המשק בעבור תנאי עבודתם ואותם עובדים ששיתפו פעולה במבוכה עם השביתה הפוליטית דאשתקד על רקע פיטורי גלנט, כבר לא מוכנים לשתף פעולה עם שביתה שחותרת נגד ביטחון ישראל.
מי שמתנגד לעסקה עם האויב שבע מרורים מעמדתם המתנשאת של מומחים צבאיים, ומשתמש בהגיונו הסביר והעצמאי: העסקה הזאת רעה לישראל ומסכנת את כולנו. בית הדין לעבודה ציווה על הפסקת השביתה, וייתכן שזיכרוני המשפטי מטעה אותי בעניין הזה, אבל למיטב ידיעתי הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית שבה בית הדין לעבודה הוציא צו המונע שביתה כללית במשק (להבדיל מצווים שיצאו בעבר להפסקת שביתות בענפים מסוימים). מכל מקום, גם לפני שיצא הצו - המשק לא הושבת. המדינה היחידה שהשביתה הורגשה בה הייתה מדינת תל אביב. הכותרת אפוא שצריכה הייתה לכסות את עיתוני שלישי בבוקר, היה כישלונה ההיסטורי של ההסתדרות. זו המציאות שחווה על בשרו כל מי שחי ממזרח לנתיבי איילון. העובדה שהתקשורת הישראלית הסתירה בקושי את המציאות הזאת לא מפתיעה אף אחד. התרגלנו לצפות ממנה למעט מאוד. אלא שבמעט היושרה שעוד נותר לממסד התקשורתי בישראל, לא ראינו כותרות ביום שלישי המכריזות כי כלל המשק הושבת.
לא כך בתקשורת האמריקנית. נזכיר: רצח ששת החטופים כבש בארצות הברית כותרות בהיקף חריג ביחס לסיקור המלחמה הרגיל. הסיבות לכך אינן מובנות לי עד הסוף, אבל זו המציאות. ומאחר שהשביתה שכשלה הייתה תוצאה ישירה של אסון רצח ששת החטופים, גם היא סוקרה בהרחבה בארצות הברית.
אבל היא לא סוקרה כפי שהייתה. הכותרות של כל כלי התקשורת המרכזיים שטיפלו בשביתה – ורובם אכן עשו זאת – דיווחו על משאלות ליבם של ראשי השמאל כעל עובדה: כאילו כלל המשק הישראלי אכן הושבת, במחאה נגד ממשלת ישראל על שאינה עושה מספיק כדי להתקדם לעסקה. התבטאותו של ביידן ברוח זו לא הייתה מחולל השקר, אלא תוצאה שלו. בעיתוני ארצו לא היה אפילו דיווח אחד משמעותי על כישלונה של השביתה, ועל דעת הקהל האמיתית בישראל ביחס לעסקה.
כלי התקשורת המובילים בארצות הברית מחזיקים צוותי כתבים לא קטנים בישראל. ניתן להניח שהסגל העיתונאי האמריקני ברחובותינו מונה בסך הכול מאות אנשים, אולי יותר מכך. באופן טבעי רובם נמצאים בתל אביב, אבל באופן בלתי נמנע רבים מהם פרוסים גם בירושלים, שבה היה יום שני יום עבודה רגיל, גם אם עצוב יותר מהרגיל. כישראלים התרגלנו לנורמות השפלות של הממסד התקשורתי שלנו. בארצות הברית יש כלי תקשורת שפלים כמו מקביליהם בישראל, אבל יש גם כלי תקשורת רציניים עם מסורת עיתונאית ממשית. כאלה שמסוגלים לדווח אמת גם כשהיא מתנגשת להם באג'נדה. ולמרות זאת – לא היה כלי תקשורת מרכזי אחד בארצות הברית שדיווח על כישלון השביתה. ואפילו האג'נדה לא הצליחה להבקיע את מסך השקר: פוקס ניוז ווול סטריט ג'ורנל, שני כלי תקשורת שעל פי האג'נדה היו אמורים לדווח בהתלהבות על כישלון השביתה, דיווחו גם הם כי המשק הישראלי הושבת כולו.
המחדל הנקודתי הזה מונח לפתחה של לשכת העיתונות הממשלתית, האמונה על הקשר בין ממשלת ישראל לבין נציגי העיתונות הזרה. והאירוע הנקודתי הזה מעורר חשש כבד שמא הוא לא באמת נקודתי: שמא גם בסוגיות פחות מובחנות ובולטות, עיתונאי העולם מדווחים לקהליהם שקרים החותרים תחת הנרטיב של רוב הציבור הישראלי. אין מדובר באג'נדה או בנרטיב, המשק הישראלי לא שבת, העיתונות האמריקנית דיווחה שכן. זו תקלה חמורה שצריכה טיפול.
האירוע מעיד על כך שהעיתונות העולמית כולה רואה את הנעשה בישראל דרך הפריזמה התל אביבית, ושזווית הראייה הזאת חזקה אפילו יותר מאמת אובייקטיבית. הם לא משקרים במודע; הם ממשיכים להדהד את מה שחבריהם הישראלים היחידים אומרים להם – גם כשהעיניים והאוזניים שלהם מדווחות להם את ההפך. כי המציאות היא לא מה שהם רואים, אלא מה שהתל אביבים אומרים להם שהם רואים. ממשלת ישראל, גם זה לטיפולך, גם זה בנפשנו.