לא ראיתי אף איש חשוב מהשמאל מגנה בכל פה, בלי "אם" ובלי "אבל", את אותה אישה שזרקה בוץ על השר בן גביר. מסתבר שמבחינת השמאל שום מעשה אינו ראוי לגינוי אם הוא נועד למטרה "הנכונה". תמונת הראי כמובן היא שכל מעשה הוא ראוי לגינוי אם הוא מקדם את המטרה "הלא נכונה". גם אם המעשה הוא לפי החוק; גם אם האמירה היא עמוק בגבול הלגיטימי, המקהלה תגנה אותה כי היא אפקטיבית. מותר לעשות ולהגיד דברים ימניים, רק לא באופן יעיל. זה כבר פסול. איך הגיע השמאל עד הלום? לפני אי אלו עשורים המציא אהרן ברק אבחנה מופרכת בין "דמוקרטיה מהותית" לבין "דמוקרטיה פורמלית". הדמוקרטיה הפורמלית, סינן ברק בזלזול, היא המנגנון הטכני שבאמצעותו מתקבלות ההחלטות: בחירות, הצבעות בכנסת ושאר מיני מכונאות פוליטית. ברק טען שזה לא באמת חשוב, ועל טענה זו הוא הוסיף שזה אפילו מסוכן: הלוא הנאצים והפשיסטים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, באמצעות הדמוקרטיה הפורמלית. זה כמובן אינו נכון. הנאצים והפשיסטים החריבו את המנגנון הדמוקרטי־פורמלי במדינותיהם לפני ש"זכו בבחירות", ובמקרה של הנאצים זה נעשה תחת עינם הפקוחה של שופטים עתירי סמכויות. אבל על כך בטור אחר. מה שחשוב לענייננו זה שמול הדמוקרטיה הפורמלית המועדת לפורענות ניצבת "הדמוקרטיה המהותית", "נשמת אפה של הדמוקרטיה", הערכים שלשם הגשמתם הדמוקרטיה קיימת. ערכים שאם ההחלטה הדמוקרטית מסיגה אותם אחור אזי למה לנו דמוקרטיה? אלו הם זכויות האדם, השוויון, זכויות המיעוט וערכי הציבור הנאור, בקיצור: כל מה שהשמאל אוהב. הפנטזיה המלוכנית הזאת של ברק מצאה את דרכה לספרי האזרחות, ובמשך שני עשורים זה מה שלמדו אזרחי ישראל: אם השמאל לא אוהב את זה, זו לא דמוקרטיה. אלה הן הערוגות שבהן גדלו המוני המורדים שגדשו את קפלן ערב המלחמה. ואיך כל זה קשור למשליכת הבוץ על בן גביר? הנה השרשור: מה שהשמאל לא אוהב זה לא דמוקרטיה. החלטה שאיננה דמוקרטית איננה לגיטימית. לכן החלטה שהשמאל לא אוהב איננה לגיטימית. זעקות השבר על הרס הדמוקרטיה אומנם מתבססות על דבריו של אהרן ברק, אבל רבבות ישראלים חונכו על השקר הזה, ולכן מבחינתם הוא אמת: חתירתו של ביבי נגד הדמוקרטיה מובילה את ישראל באותו הנתיב שבו מוסוליני הוליך את איטליה לפני מאה שנה. לצד החינוך לדספוטיזם בהשראת אהרן ברק, חונכו תלמידי ישראל להעריץ את חסידי אומות העולם, אותם בודדים אמיצים שהעזו פנים למפלצת הנאצית והצילו יהודים. בצדק למדנו כולנו שזו ההתנהגות המצופה מאדם מוסרי ונאור. בצדק חונכנו שהחוק לא חשוב וראוי למרמס אם הוא נקבע על ידי המפלצת הנאצית. זו בעצם משמעות הביטוי 'לעולם לא עוד', אנחנו חייבים להכשיל מראש את ההיטלר הבא. המקום שבו שתי המשנות החינוכיות הללו נפגשות הוא המקום שבו מתחיל מרד השמאל. השמאל רוצה להיות טוב יותר מהעם הגרמני ערב השואה, ולכן כל התנגדות היא לגיטימית כשמזהים תהליכים. את הסכנות בקו החשיבה הזה כל אחד יכול לדמיין, והאמצעים לבלימתו נתונים בידיה של הממשלה – אותה ממשלה שנבחרה בבחירות שהן לגמרי דמוקרטיות, למרות טענת השמאל. אבל אני רוצה לשנות נתיב ולחזור לנושא של הטור הזה: אחדות. קונצנזוס הוא אוטופיה. אחדות גוררת שיתוק. הסכמה רחבה משמעה עריצות המיעוט. אחדות היא דבר יפה, אבל כמו כל דבר יפה יש לה מחיר. הליכודניקים שתומכים בגיוס חרדים מוכנים לוותר על זה בשם האחדות עם החרדים, אבל הם לא מוכנים לוותר על הביטחון ועל ארץ ישראל לשם אחדות עם השמאל. המחיר הזה, תמורת אחדות, הוא פשוט גבוה מדי. ובכל זאת יש דבר אחד, לא נשגב ולא בשמיים, שלשמו נדרשת הסכמה רחבה: איך מכריעים מחלוקות. המנגנון הדמוקרטי הישראלי, פגום ככל שיהיה, נותן תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה הזאת: הציבור בוחר כנסת, הכנסת מחוקקת וממנה ממשלה, הממשלה מושלת. הכפירה במנגנון הזה היא הגורם למשבר. לא בכל סכסוך ניתן להבחין בצורה ברורה בין הצודק למעוול. בסכסוכים שבהם הדבר ניתן, לא תמיד יש טעם לעמוד על הצדק. לפעמים האחדות והשלום חשובים יותר. אבל אל מול הדרישה המתחסדת של השמאל לאחדות צריכה לבוא תשובה נהירה ובלתי מתפשרת: הימין ניצח בבחירות. אם השמאל לא מקבל ומכבד זאת, הוא זה שאשם בקרע.