בשנה שגרתית, עם בוא ראש השנה, היינו מסכמים את חודש אלול – התקופה המתאפיינת בהיות "המלך בשדה", אבל השנה החולפת לא הייתה שגרתית כלל.
הדימוי של "המלך בשדה" הופיע לראשונה ב"ליקוטי תורה", חיבורו של אדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד.
אדמו"ר הזקן כותב כי במהלך חודש אלול נוכחותו של הקב"ה זמינה יותר, בדומה למלך שיוצא מארמונו ומקדם את פני נתיניו בסביבתם היום-יומית, דהיינו ב"שדות": משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.
ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. (ליקוטי תורה, פרשת ראה, ל"ב: א).
בחיבורו זה (שם) הוא שואל: אם אלול הוא חודש קדוש שבמהלכו אנו מתכוננים לימים הנוראים ומוקדש להתקרבות לקב"ה – מדוע אין אנו מציינים את החודש כולו כיום טוב? מדוע אנו ממשיכים בשגרת ימינו במקום לשבות מכל מלאכה הקשורה ביצירה או בעבודה, כפי שאנו עושים בשבתות ובמועדי ישראל, על מנת למקד את שכלנו ונשמתנו בקדושה השורה בחודש זה? אם אלול הוא זמן להתמקדות מחודשת ברוחניות, מדוע אין הוא נחווה כחג או כשבת הנמשכים מתחילתו ועד סופו? תשובתו של אדמו"ר הזקן שופכת אור על טיבו הייחודי של חודש אלול.
חודש זה מעניק לנו את האפשרות להיפגש עם הקב"ה תוך כדי שגרת חיינו, הוא מסביר. ה' פוגש אותנו ב"שדה" – במקום העבודה שלנו, בבית, תוך שאנו מבצעים את מטלות היום-יום, ורואה עד כמה אנו מתאמצים להשתפר בתוך ההקשר של חיינו האמיתיים; הוא מזמין אותנו לקחת צעד ועוד צעד אל עבר הקדושה בה בעת שאנו עסוקים בשגרה.
בחודש אלול זה, של שנת תשפ"ד, ה"שדה" המטפורי שבו פוגש אותנו הקב"ה בדרך כלל, השתנה לבלי הכר, שכן עברה על כולנו אחת השנים המאתגרות ביותר שידענו אי פעם. השנה, במקום השגרה הרגילה שלנו, מצאנו את עצמנו בשדות של ממש, במטעים ובפרדסים ברחבי ארצנו, קוטפים וגוזמים היכן שחסרו לחקלאים פועלים.
היינו ב"שדה" הבסיסים הצבאיים ובחזיתות המלחמה, בין אם לבשנו מדים בעצמנו או שיצאנו לתמוך בלובשי המדים. היינו בבתי מלון ובבתי ספר ובמתנ"סים, עזרנו למשפחות של מפונים וחיבקנו אותן כשניצבו אל מול חוסר הוודאות והיציבות. ופעמים רבות, רבות מדי, היינו בשדות הגרועים ביותר, בבתי הקברות, שם נערכה לוויה אחר לוויה.
השנה החולפת הייתה עמוסה יותר, מכבידה יותר ומציפה יותר מכל שנה אחרת שזכורה לנו. תחומי האחריות המוכרים נזנחו והקב"ה נתקל בנו בעודנו עמלים ב"שדות" חדשים, ועושים כל שביכולתנו כדי לתמוך אלה באלה ולסייע בצליחת המשבר ואי הוודאות.
עם בוא ראש השנה, חולפת בראשינו השאלה: איך נוכל להתכונן לימים הנוראים כשכל יום ויום בשנה החולפת היה איום ונורא? מדוע מוכרח המלך לשוב לארמונו כשאנו זקוקים נואשות לנוכחותו איתנו - בשדות עם החיילים, במנהרות עם החטופים, ובבתי משפחות המפונים וחברינו השבורים?
בחודש אלול זה נתפלל שהקב"ה יראה את המאמצים העילאיים שהשקענו השנה בשדות. אולי אז הוא יסכים, ולו לשנה הקרובה בלבד, שלא לשוב לארמונו אלא להוסיף ולמקם את כס מלכותו בשדות החדשים, ולהישאר פה איתנו. ושאף אם ישוב המלך למעונו שבשמים, יחולל הוא בו שינוי, כך שבניגוד לתפיסת רבים מאיתנו בשנה החולפת, לא יהיה הוא היכל שאין לנו אליו גישה, אלא יהפוך לאחוזת בית מזמינה שבו האל הרחום מקבל את פני כולנו בפנים שוחקות.
מי ייתן ומאמצינו וקורבנותינו בשדות השונים במהלך השנה החולפת יזכו אותנו ביום הדין שכולו אהבה, חסד ורוך. והלוואי שנמצא כולנו את דרכנו הביתה עם אלוקים – מקום בטוח, שקט, מנחם וקרוב לשכינה – בפרוש עלינו השנה החדשה.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'