גירוש מאורגן של יהודים בתקופת מלחמת העולם השניה, אשר בוצע מחוץ לתחומי הרייך השלישי, ללא ליווי חמוש, אינו מוגדר "שלילת חירות", כמשמעותה בסעיף 43 לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני ועל-כן אינו מבסס זכאות לתגמולים על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים. כך קבע אתמול בית המשפט העליון.
אתר מחלקה ראשונה של העיתונאי יואב יצחק מספר כי בפני בית המשפט הובאו מספר בקשות של ילידי בולגריה, אשר במהלך מלחמת העולם השניה גורשו עם משפחותיהם, מכוח צו שלטוני, לערים אחרות במולדתם, זאת מתוך כוונה להעבירם בשלב הבא למחנות ההשמדה במזרח אירופה. על-פי התשתית העובדתית שהוצגה, הגירוש לא היה מלווה במשמר חמוש.
המשיבה בערעורים היתה הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים לבחון תביעות לתגמול בהתאם לחוק, שיוצגה על-ידי עו"ד ירון בשן. המבקשים הגישו תביעות לקבלת תגמול מהמשיבה, אשר דחתה את תביעותיהם. המבקשים עררו על-כך בפני ועדת העררים שהוקמה לפי החוק. הוועדה קיבלה את העררים וקבעה, כי המבקשים זכאים לתגמולים על-פי החוק.
לעומת זאת קיבלו השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין את עמדת המשיבה והפך את הכרעות הוועדה. על-כך, הוגשו חמש בקשות רשות הערעור לבית המשפט העליון.
בפסק דינו, מבאר המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט תאודור אור, כי חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956, מזכה בפיצויים את אלה הנכנסים למסגרת המונח "נרדף", כהגדרתו בחוק זה. בתי המשפט בגרמניה פירשו את המונח "נרדף" כאינו כולל אמצעים שננקטו שלא על-ידי גרמנים מחוץ לגרמניה, אפילו פעלו הם בהשראת הנאצים.
השופט אור הדגיש כי בסיס הפיצוי הורחב על-ידי הוראות אחרות בחוק הגרמני. כך לדוגמא, סעיף 43 לחוק הגרמני, קובע שנרדף שנשללה ממנו חירותו, זכאי לפיצוי, וזאת אף אם חירותו נשללה ממנו על-ידי מדינה שאינה גרמניה, אשר פעלה בהשראת הממשלה הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית. לפי סעיף 43(3) לחוק הגרמני, רואים כשלילת חופש גם "חיים בתנאים הדומים למעצר".
ואולם, לפי השופט אור, בפסיקה הגרמנית נקבע, כי הרחבה זו אינה חלה על נסיבות בהן חירותו של הנרדף רק הוגבלה ולא נשללה.
חלק מהמבקשים העלו טענות הנוגעות לתנאי חייהם במקומות אליהם גורשו. המשיבה וועדת הערר, לפניהן נפרשה התשתית העובדתית, קבעו כי תנאי חייהם היו קשים, אך אינם עולים כדי "שלילת חירות". השופט אור לא ראה לנכון להתערב במסקנתם זו.
המבקשים טענו כי לאור עליית מדרגתה של חירות התנועה וזכויות יסוד אחרות מכוח חקיקת חוקי היסוד, יש לפרש את המונח "שלילת חירות" ככולל גם מצב של גירוש ללא ליווי חמוש, אך כפוי בהוראת השלטון.
השופט אור דחה את טענות המבקשים וקבע כי אמנם, על פי כל קנה מידה, אין לגרוע מן הפגיעה הקשה שבעצם הגירוש הכפוי ואין מחלוקת כי זכויותיהם של המבקשים נרמסו. יחד עם זאת, לגופו של עניין קבע השופט אור, כי במצב המשפטי שהתהווה לאחר הסכם לוקסמבורג וחקיקת חוק נכי רדיפות הנאצים, אין מנוס מלקבוע שאין להעניק תגמולים על-פי החוק, במצבים בהם התבצע הגירוש ללא ליווי חמוש. (ש)
אתר מחלקה ראשונה של העיתונאי יואב יצחק מספר כי בפני בית המשפט הובאו מספר בקשות של ילידי בולגריה, אשר במהלך מלחמת העולם השניה גורשו עם משפחותיהם, מכוח צו שלטוני, לערים אחרות במולדתם, זאת מתוך כוונה להעבירם בשלב הבא למחנות ההשמדה במזרח אירופה. על-פי התשתית העובדתית שהוצגה, הגירוש לא היה מלווה במשמר חמוש.
המשיבה בערעורים היתה הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים לבחון תביעות לתגמול בהתאם לחוק, שיוצגה על-ידי עו"ד ירון בשן. המבקשים הגישו תביעות לקבלת תגמול מהמשיבה, אשר דחתה את תביעותיהם. המבקשים עררו על-כך בפני ועדת העררים שהוקמה לפי החוק. הוועדה קיבלה את העררים וקבעה, כי המבקשים זכאים לתגמולים על-פי החוק.
לעומת זאת קיבלו השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין את עמדת המשיבה והפך את הכרעות הוועדה. על-כך, הוגשו חמש בקשות רשות הערעור לבית המשפט העליון.
בפסק דינו, מבאר המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט תאודור אור, כי חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956, מזכה בפיצויים את אלה הנכנסים למסגרת המונח "נרדף", כהגדרתו בחוק זה. בתי המשפט בגרמניה פירשו את המונח "נרדף" כאינו כולל אמצעים שננקטו שלא על-ידי גרמנים מחוץ לגרמניה, אפילו פעלו הם בהשראת הנאצים.
השופט אור הדגיש כי בסיס הפיצוי הורחב על-ידי הוראות אחרות בחוק הגרמני. כך לדוגמא, סעיף 43 לחוק הגרמני, קובע שנרדף שנשללה ממנו חירותו, זכאי לפיצוי, וזאת אף אם חירותו נשללה ממנו על-ידי מדינה שאינה גרמניה, אשר פעלה בהשראת הממשלה הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית. לפי סעיף 43(3) לחוק הגרמני, רואים כשלילת חופש גם "חיים בתנאים הדומים למעצר".
ואולם, לפי השופט אור, בפסיקה הגרמנית נקבע, כי הרחבה זו אינה חלה על נסיבות בהן חירותו של הנרדף רק הוגבלה ולא נשללה.
חלק מהמבקשים העלו טענות הנוגעות לתנאי חייהם במקומות אליהם גורשו. המשיבה וועדת הערר, לפניהן נפרשה התשתית העובדתית, קבעו כי תנאי חייהם היו קשים, אך אינם עולים כדי "שלילת חירות". השופט אור לא ראה לנכון להתערב במסקנתם זו.
המבקשים טענו כי לאור עליית מדרגתה של חירות התנועה וזכויות יסוד אחרות מכוח חקיקת חוקי היסוד, יש לפרש את המונח "שלילת חירות" ככולל גם מצב של גירוש ללא ליווי חמוש, אך כפוי בהוראת השלטון.
השופט אור דחה את טענות המבקשים וקבע כי אמנם, על פי כל קנה מידה, אין לגרוע מן הפגיעה הקשה שבעצם הגירוש הכפוי ואין מחלוקת כי זכויותיהם של המבקשים נרמסו. יחד עם זאת, לגופו של עניין קבע השופט אור, כי במצב המשפטי שהתהווה לאחר הסכם לוקסמבורג וחקיקת חוק נכי רדיפות הנאצים, אין מנוס מלקבוע שאין להעניק תגמולים על-פי החוק, במצבים בהם התבצע הגירוש ללא ליווי חמוש. (ש)