ילדות נשכחת לילות החורף הקרים והארוכים, עם טיפות הגשם שניתכות על חלון חדר הילדים, הברקת הברקים ורעימת הרעמים, שדומים מדי לקולות המלחמה והיירוטים – כל אלה לוקחים אותי בזיכרוני לימים של ילדות, ובאופן מדויק יותר לרגע המקודש הזה של סיפור לפני השינה. רגע מקודש אני אומר, מפני שבמרוץ חיינו המוטרף עלול לעבור לפעמים יום שלם על ילד או ילדה בלי שהוריהם עצרו לכמה דקות והיו איתם, שאלו, התעניינו, הבהירו שלפני כל הדברים החשובים של העולם הם קודם כול שלהם. וכשחלף יום כזה בלי כמה דקות של הורה וילד, בא הסיפור שלפני השינה ומספק רגעים של גאולה. זה הרי לא באמת הסיפור והעלילה, את רוב הסיפורים הילד מכיר כבר בעל פה אחרי כמה פעמים. זה הטנגו הזה שמתרחש בסוף כל שורה של חריזה, כשההורה מאפשר לילד להשלים במקומו: ג׳ירפה ואר... נכון מאוד, אריה. זה הטנגו שאומר שבסוף היום אנחנו רוקדים קצת ביחד עם המילים, כי בסופו של דבר אחרי כל העבודה וכל המשימות הדבר שהכי יקר בעולם הוא כמה דקות חסד של אבא, אמא וילד. ברגע המקודש הזה, תוך כדי הסיפור, יש הזדמנות לשוט אל עולם הדמיון ודרכו לדבר על המציאות. לא דיבור ישיר של מחנכים, דיבור קסום של סיפורי ילדים. והרבה יותר יקר מהסיפור הוא הרגע שמופיע אחרי הסיפור השני, ההוא מה"עוד סיפור אחד ודי". ברגע הזה של קריאת שמע יחד על המיטה, שירת "המלאך הגואל אותי", הידוק השמיכה, ברכת לילה טוב וחלומות נעימים, גנוז עולם ומלואו של אהבה. עוד באותו נושא: השלם את החסר הניצחון היהודי הלילה הזה עם אחד, שיר אחד הברווזון המכוער הפרק הראשון בספרי 'סולם גנבים' מתחיל במילים "בילדותו לא שמע יודה על ׳הברווזון המכוער׳. אמא שלו לא הקריאה סיפורים לפני השינה, לא על ברווזים ולא בכלל". את הספר 'סולם גנבים' לומדים כעת כהערכה חילופית לבגרות בכמה בתי ספר תיכוניים, כמו את אחיו שקדמו לו, ואני מודה שאני חצוי לגבי זה. כי מצד אחד איזו זכות בשבילי שבחרו בהם, ומצד שני בא לי שאנשים, גם בני נוער, יבואו אל הספרים שלי מבחירה, לא בשל חובת קריאה. מכל מקום, הוזמנתי לדבר על הספר בכמה אולפנות וישיבות תיכוניות. באחת האולפנות שאלו אותי למה בחרתי לפתוח עם הברווזון המכוער. אמרתי שזה אולי סיפור הילדים שאני הכי אוהב, על כל המשמעויות שבו. אבל בניגוד לסיפור המקורי שבו מגלה הברווזון המכוער שהוא בעצם זר למשפחתו ושייך למשפחת הברבורים, אצל יודה מ'סולם גנבים' זה יהיה הרבה יותר מורכב כי הוא גם ברווז וגם ברבור, וזו בכלל האומנות שלו לחפש בכל ברווז ברבור, ולא בטוח שנכון לו להתנכר להשתייכות המשפחתית שלו כמו הברווזון מהסיפור. אחר כך אמרתי להם שהפתיחה הזאת, על ילד שלא מספרים לו סיפור לפני השינה, נועדה להראות ילדות עם חסך עמוק מאוד. ואז השתררה שתיקה מביכה. מישהי שברה את השתיקה ואמרה: גם לי לא סיפרו לפני השינה, ועוד אחת אמרה, ועוד אחת. ומישהי שלה דווקא סיפרו, שאלה: אז איך הלכתן לישון? והן ענו לה: עם לפטופ או הטלפון הנייד של אבא או אמא. ופתאום הבנתי שאצל הרבה ילדים בשנים האחרונות החליף "עוד סרטון אחד ודי" את "עוד סיפור אחד ודי", ובשל כך החליפה מתכת קרה יד מלטפת וכיסוי בשמיכה חמה, וזו באמת צרה. חוק אילו זה היה תלוי בי, הייתי מחוקק בספר החוקים חוק שיחייב הורים להקריא לילדיהם סיפור לפני השינה, עדיף כל יום אבל לפחות אחת לשבוע. ובספר החוקים הבלתי־אפשריים הייתי מחוקק את חוק ההשכבה. הנה לשון החוק: לכל אזרח מוקנית בחוק "זכות ההשכבה". יש לוודא שכל מבוגר מגיל שמונה עשרה ועד מאה ועשרים יהיה זכאי, לפחות פעם אחת בחודש, לממש את זכות ההשכבה: מישהו יבוא, מטעם המדינה, מטעם החברה, אולי מטעם היקום, יקריא לו סיפור לבחירתו, יכסה אותו באהבה ויאחל לו חלומות נעימים וליל מנוחה. איזה עולם רגוע נקבל אחרי שהחוק יעבור בקריאה שלישית. לא מותאם אף שהרגע הזה של הורה שמקריא סיפור לילד אכן מקודש בעיניי, רבים מספרי הילדים כלל וכלל אינם מקודשים, גם לא השירים. חלק מהקלאסיקות שכל ילד גדל עליהן הן איומות ונוראות, ובמקום להניח את דעתו של הילד מסופת הרעמים שמחוץ לחלונו, מחולל הספר סערה בנפשו. מושגי טוב ורע עקומים נמצאים ברבים מן הספרים, וסופרים שרואים את העולם בצורה מייאשת ועצובה חוללו חלק מסיפורי הילדים, שלא לדבר על מסרים חינוכיים מעוררי אימה לפעמים. קל ללכת על "כיפה אדומה" המחריד, שמחנך את הילד לכך שמי שידבר אם זרים, אף שרק טעה בדרך ושאל איך להגיע, ימצא את עצמו בלוע בבטנו של זאב נורא יחד עם סבתא שלו. אבל זה באמת קל מדי, בואו נלך על חומרים מוכרים יותר. איך למשל מחנכת מרים ילן שטקליס את הילדים להיגיינה וניקיון? כולנו מכירים, אבל לא בטוח ששמנו לב למילים. מכירים את הסבון שבכה מאוד כי דני לא רוצה בו עוד? ואת מברשת השיניים שמתייפחת שבעתיים? אז כדי שדני יחזור להשתמש בהם מאיימים עליו בחרם חברתי, לא פחות: אם יבוא היום לגן – מי ייתן שלום לדן? כל אחד ישאל מי זה מלוכלך כזה וכזה. ושלא לדבר על הדסה שמרוב בהלה תיעלם בפינה. ומה עם תירס חם שכבש רבבות קוראים־ילדים? שם סתם עולבים בילד ששר על תירס חם: "איזה פיכסה! אוי! ואוף! אתה אופיר – אתה חצוף! מה זה פה? האם שכחת?! איפה התירס שהבטחת?!" ומה עם פיל פילון המתוק שלא ידע לדרוך? בלי ששמנו לב, הפתרון לבעיית ההליכה שלו נמצא באימה ממה שיעשה לו האבא המפחיד שלו: "אך הסוף היה מבהיל, בא הביתה אבא פיל, פיל פילון נבהל מאוד, ומיד התחיל לצעוד". הבנתם את זה? אחלה שיר למקלט לילדים נפגעי אלימות. וכך אפשר לשוטט בין מילות השירים והסיפורים, מפינוקיו שהופך לחמור, לא פחות ולא יותר, ולומד, ואיתו כל הילדים, שאי אפשר להאמין לאף אחד בעולם שלנו, כי מי שנותן לו עצות הם דוב ושועל בדמות שמשון ויובב, שהשטן הוא מלאך טהור לעומתם. ועד ספרי קופיקו, שכל מילה עליהם מיותרת לגמרי, עבור דרך כל סיפורי האם החורגת שיגרמו לכל מי שאביו יינשא בשנית לברוח מהבית לעולם. ואם כבר בחינוך עסקינן, הרי שמישהו הרגיש ש"יונתן הקטן" הוא שיר ממש לא חינוכי? במקור כך הוא מסתיים: "אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו, מן העץ התגלגל ועונשו קיבל". אני כאן כדי להזכיר שאכן יונתן עשה פשעים נגד האנושות כאשר טיפס על העץ וחיפש אפרוחים. תודו שמגיע לו. ואם כל אלה לא ממש מתאימים להרגיע חרדות של ילד לפני השינה, קבלו את השיא, שיר ערש של נתן אלתרמן: "לילה לילה – אחד היה טרף. לילה לילה – שני מת בחרב. לילה לילה, וזה שנותר, נומי נומי, את שמך לא זכר". תודה לאשתי וילדיי שהאירו את עיניי בכל אלה ובעוד רבים אחרים. רק לפני שאתם עוצמים את העיניים, אלה מכם שאוהבים את המילה הכתובה ויש להם תשוקה לכתיבה, עשו חסד בבקשה עם רבים, וכתבו כמה שיותר ספרי נוער וילדים שרוח אחרת מנשבת בהם. ליל מנוחה. לתגובות: liorangelman@gmail.com